ידידות
דיברנו על שחרור. אמרנו: ״די, אין יותר אויבים, את כולם ריסקנו, גמרנו, אין מלחמות יותר,
לא צריכים אותנו. נשתחרר, נלך לאל על״...
יוסי הראה לאהוד כיוון של לימודים, ואני חושב שאהוד היה גם כן רוצה ללמוד, משהו
בכיוון טכנולוגי, אילו היה מתאפשר לו. אבל מיד אחרי כן התחילה מלחמת ההתשה. ואז
הלכנו לבית הספר לטיסה וחזרנו מבית הספר למלחמת יום כיפור. לא היתה לדור שלנו
הזדמנות ללמוד.
חלק מהחוויות הקרובות ביותר שלי עם אהוד היו בצוות האירובטי. כל כך הבנו אחד את
השני! כשטסים בצוות האירובסי, אתה יושב בקירבה של מטר, חצי מטר, כנף מכנף. טסים
במהירות של אווירונים, לא על מישור אחד, זה יכול להיות ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה,
ישר והפוך וצריך לסמוך אחד על השני. הדברים האלה מביאים למצב שאתה ממש... גם
כל החיים מסביב לזה. הצוות האירובטי שלנו בבית הספר לטיסה כלל את יאלו, המוביל
שלנו, רן אבשלום היה מאחור, אני בצד שמאל ואהוד מצד ימין. כולנו היינו מדריכים בבית
ספר לטיסה בשלב המתקדם ויש שלוש טיסות עם החניכים ביום, וההכשרה שלהם וכל מה
שקשור. כך שהצוות האירובטי זה בנוסף: לקום בהשכמה ולעשות אימון, או אחרי הצהריים.
לתכנן את הטיסות ולשבת עם המוביל, להמציא דברים חדשים, היינו יושבים אצל יאלו
בערבים בבית. יש תקופות שמכינים הופעות לקראת יום עצמאות, או לקראת מסדר כנפיים,
כל ארבעה חודשים.
בצוות האירובטי היו לנו שני אירועים מיוחדים, לאהוד ולי. הראשון היה שבאחד האמונים
אהוד טס יחד עם המוביל ושפשף קלות כנף בכנף. לא קרה כלום, אבל אני טסתי מאחוריהם
וראיתי. כל המטוסים התפזרו, כמו כשהיינו עושים שושנה ואהוד צלל כלפי מטה ובקול
בוטח הוא אמר: ״זה בסדר, אני בסדר״. וכולנו חזרנו לנחיתה.
האירוע השני היה אחרי שכבר היינו שנתיים בצוות האירובטי והרשינו לעצמנו קצת להתפרע.
זה היה אחרי שסיימנו את ההדרכה ובכל זאת עוד המשכנו להתכונן למצעד שהיה באותה
שנה בבאר שבע. היינו טסים מעקרון עד לבאר שבע, שם עושים את האירובטיקה וחוזרים.
יאלו לא היה רואה, כי הוא ישב לפנים, אבל אנחנו מאחור היינו עושים תחרות: מי יכול
לא לגעת במצערת ולא בהגאים יותר זמן, ולשבת במקום. מחזיקים את הסטיק קצת עם
הרגליים, ושמים מנוע, ומראים ־ הנה, הידיים שלי למעלה. בקשר עין ־ כי אתה יושב שני
מטר אחד מהשני. זהו, אני זוכר את הרגעים האלה.
זה מזכיר לי סיפור אחר. באותו יום עצמאות בבאר שבע, קיבלנו הזמנות לבמות, ונתתי
להורי את הכרטיסים. אחר כך אמא שלי סיפרה לי שנפגשה עם צלאל חנקין, ומסתבר שהוא
עבד בתקופת הרווקות שלו במגדיאל, שם גדלתי, והיה נוהג לבוא לשחק שח עם סבא שלי.
לא ידעתי על שום קשר בינינו - והנה התברר שיש הכרות בין ההורים. אמי סיפרה שהוא
שאל אותה מה היא עושה שם, והיא התגאתה שהבן שלה טס בצוות האירובטי, ואז הוא
ענה לה: ״לי יש שני בנים טייסים, ואחד מהם גם כן טס בצוות האירובטי״. הסתבר שהיה
חיבור גם בין ההורים שלנו.
היות וטסנו בצוות האירובטי והיה לנו ניסיון, ״פשענו״ גם בטיסות ניווט עם החניכים.
אנחנו טסים בניווט, ואהוד אומר מילה אחת ברדיו ״מכונס״, שפירושה: בוא לשבת קרוב
אלי. אני בא למבנה מכונס יחד איתו ואז הוא עושה לי תנועה כזו, עם הראש למעלה. הבנתי
שהוא הולך לעשות תמרון ״לופ״)לולאה( ואכן הוא עשה זאת. מותר היה לנו לעשות תמרון
כזה כאשר אנחנו עושים אימון לצוות האירובטי, אבל לא בניווט ולא עם חניכים. לעשות
לופ בגובה נמוך, זו עבירת משמעת. כך אנחנו מראים דוגמא לחניכים? זה לא היה דבר נכון
לעשות. מעניין אם החניך שהיה איתנו במטוס זוכר זאת. אבל, מה שהסיפור הזה מדגים
הצוות האירובטי
בחילות אוויר רבים בעולם
קיים צוות של טייסי קרב
מצטיינים, המטיסים מטוסי
קרב במבנה הדוק למטרות
תצוגה, בדרך כלל במפגנים
אוויריים ובטקסים צבאיים
ולאומיים.
בישראל קיים צוות של
מדריכי ביה״ס לטיסה, כולם
טי י ס י קרב מעולים,
המטיסים כיום מטוסי
הדרכה סילוניים מדגם
״צוקית״, פיתוח ישראלי של
מטוס ה״פוגה״ הוותיק, בהם
מכשירים טייסי קרב.
האימונים המפרכים ועם
זאת מלאי הסיפוק, הביאו
את טייסי הצוות האירובטי
של ביה״ס לטיסה לרמת
טי סה גבוהה ביותר
ולביצועים עוצרי נשימה.
אהוד היה בין טייסי הצוות
האירובטי בתקופת היותו
מדריך טיסה, ולאחר זמן
הוביל את הצוות האירובטי
בתקופת שירותו בביה״ס
לטיסה כמפקד טייסת
הדרכה וכמד״ר.
100
אהוד בתא הטייס של פוגה
