אהוד שלי
יהודה קורן
חייו של יהודה נגעו בחיי אהוד בנקודות רבות במהלך שירותם בחיל
דבריו לא היו ערוכים על ממד הזמן, אלא היו בנויים
האוויר.
וכך גם השארתי אותם בדרך כלל.
אסוציאטיבית
יהודה היה מאוד נרגש ודומע במהלך הראיון. הוא הרגיש חייב
להתחיל את סיפורו מסופו, ממותו של אהוד, נושא אליו חזר שוב
בסיום פגישתנו הממושכת.
היינו חברים קרובים מאוד לפחות עשר שנים, אבל איכשהו לא דיברנו על אהוד בצורה
מסודרת. גם כשהיינו עושים לו אזכרה ואני כמעט תמיד הייתי שם, זו היתה אזכרה
פורמאלית, החברים היו מאופקים ואף אחד מהמשפחה לא דיבר, גם לא יוסי. יש אזכרות
שמדברים, מקריאים. אצל אהוד רק לפני שנתיים בפעם הראשונה יוסי דיבר עליו באזכרה
בנתניה, ליד הקבר. אני יודע שזה הציק ליוסי, שהרגיש כאילו לא עשה שום דבר לזכר אהוד.
כנראה לא חש בשל לכך.
אבל יש דברים שפשוט נמחקו לגמרי מהזיכרון אחרי כל כך הרבה שנים. למשל, העובדה
שאהוד היה בבית סוהר נשכחה לגמרי ליוסי ואני הזכרתי לו. אני זוכר שנסעתי לבקר את
אהוד בבית סוהר בשבת, ישבנו באיזה אוהל ודיברנו. עד היום אני מרגיש עם אהוד ממש
מחוברים.
דיון מדריכים בביה״ס לטיסה
95
