ידידות
מבצע ושמעתי על אהוד שנפל רק אחרי שירדתי. השמועה עברה. זו היתה ידיעה מאוד קשה
בשבילי. אינני מהרגשנים, אבל מאוד העציבו אותי המחשבות עליו, על המשפחה, על התכניות
שהיו לו ועל זה שהיה צריך להיות מפקד טייסת... מעבר למחשבה עליו, זה גם מעורר אצלך
מחשבות על עצמך, כי אם זה קורה לו, זה יכול לקרות גם לך... הרי חשבתי ופחדתי מהדברים
שיכולים לקרות לי, כולם פוחדים, אם כי זה לא פחד מקפיא או משתק. מה שקרה לאהוד
היה דוגמה מוחשית למה שיכול לקרות גם לי. הוא סימל בשבילי את הקרבן הקשה שהמלחמה
גובה, למרות שכמובן היו הרבה טייסים שנהרגו אז.
אהוד ואני היינו מתוכננים לקבל פיקוד על טייסת במהלך 3791. פרצה מלחמה, הרבה דברים
השתבשו ותכניות חיל האוויר השתנו. כתוצאה מזה עברה משפחתי מבסיס לבסיס במשך
השנה ובנוסף לכך היו אשתי והילדים במוסד ׳נעורים׳ כל תקופת המלחמה, כי לשם פונו
המשפחות שלנו מהבסיס. כך יצא שהבן הבכור שלי עבר שלושה בתי ספר במסגרת כיתה
א׳ שלו. הייתי אומר לעצמי, אמנם זו טראומה לא קטנה עבור ילד, אבל היו כאלה שעברו
חוויה הרבה יותר נוראית וצריך להעמיד את הדברים בפרופורציה. מובן שחשבתי על אהוד
ועל משפחת חנקין בהשוואה הזו.
משום מה, מכל אלה שנפלו, בין האנשים שאני קשור אליהם יותר וגם מכבד את זכרם עד
היום, שנה אחרי שנה, נמצאים הטייסים משכבת הגיל שלי, שהצטלבנו פה ושם, שהיו סגני
אלופים או רבי סרנים כשנפלו. אהוד חנקין ואשר שניר ואהוד שלח וגולדי... אלה החבריה.
כמו שאמרתי לך בראשית השיחה, אצלנו בחיל האוויר יש לצד המקצועי משקל עצום, אולי
מופרז, בהתייחסות לאנשים. מי שהוא טייס טוב מאוד, או גיבור מלחמה, משמש כדוגמה
להזדהות, מתווה איזושהי דרך וקונה לעצמו מעמד מיוחד בעיני יתר הטייסים. אהוד היה
אחד מהבודדים האלה.
גולדי,
סא״ל עמי מלדשטיין ד ל
מפקד טייסת סקייהוק, נספה
בתאונת אימונים שלושה
ימים לפני מלחמת יום
הכיפורים.
סא ״ ל אהוד שלח ז״ל
מפקד טייסת סקייהוק, נהרג
ביומה השלישי של מלחמת
יום הכיפורים.
תא ״ ל אשר שניר דיל
נפטר בשנת 6891 ממחלה
ממארת.
