אהוד שלי
עבדנו כמו מטורפים. בשנה אחת עם הסקייהוק טסתי 061 טיסות מבצעיות, שכולן תקיפות
ממש, זה מספר פנטסטי! ביום, בלילה, בכל מזג אוויר. אלה היו זמנים אחרים לגמרי. בכלל
לא בילינו. המשפחה הקריבה קרבן ואנחנו היינו בטייסות.
אהוד היה קצת שתקן, הוא לא היה דברן גדול. הוא היה עצור, מכונס לתוך עצמו. יוסי
הרבה יותר פתוח. אבל בסך הכול, היה מאוד יפה לראות את הקשרים בין שני האחים
האלה. אני חושב שמבחינה מקצועית, גם מבחינת המסלול שלו בחיל האוויר, אהוד עלה
על יוסי, עבר אותו. אבל הוא הסתכל על יוסי כמורה וכאח גדול, כדמות שהוא רחש לה
כבוד רב והיה אפשר לראות זאת כל פעם במגע ביניהם.
אהוד היה בסופו של דבר איש אהוב. אהבנו אותו. היה בו איזה קסם אישי, דווקא ברוך
הזה של היחסים הבינאישיים הרגילים שהיו בינינו על הקרקע. גם הכעס שלו לא היה משהו
שיצר דחייה או טינה. הוא היה איש חמוד, אם תרשי לי להתבטא כך, מאוד חיבבתי אותו.
למען האמת, אהבתי אותו וודאי שמאוד הערכתי אותו.
כידוע לך בוודאי, אהוד נפגע ונטש וחזר להילחם. לכאורה היו צריכות להיות לאהוד גם
טראומות לחימה כלשהן בגלל זה. גם סיפור הנפילה שלו הפך לאיזשהו מיתוס, שאינני יודע
אם אומת או לא. מספרים שהוא נכנס תלול מדי לתקיפה, הוא לא ראה את המטרה כי
המטרות פשוט לא היו שם, הוזזו כולן והוא התעקש והתעקש והתעקש, תוך כדי צלילה,
בכל זאת לגלות, בכל זאת להפציץ - ולא הצליח להיחלץ מהצלילה הזו. אני רואה בזה אה...
סוג של דבקות במטרה, שכמובן אפשר להגיד בדיעבד שהיתה מופרזת, כי מאף טייס לא
מצפים להתעקש עד מוות על מנת לבצע את המשימה. אפשר היה לחזור ולנסות פעם נוספת,
אולם ההתעקשות הזו מעידה על אופי של דבקות עד הסוף. סיפור זה מסתובב כמיתוס.
אנחנו כמובן לא מחנכים את האנשים להיכנס לאדמה, תוך כדי ביצוע, אבל זה בהחלט
מראה שבזמנים קריטיים במיוחד, הדבקות היא חשובה ולו במחיר החיים. זה אחד מסיפורי
הגבורה האלה.
קיימת התופעה שטייסים שהם כל כך טובים, מתמלאים בביטחון כזה ביכולתם, אבל
לפעמים המטוס בועט, המציאות בועטת, או התנאים, ופתאום זה קורה... זה קרה לטייסים
גם בתרגולי אירובטיקה. אבל כאן היתה מלחמה ולכן אי אפשר לנתק את זה מההקשר.
זה היה קרב, משימה שתוארה לנו כבעלת חשיבות עליונה, עם האמירה הזו על ״הבית
השלישי בסכנה״. זה לא היה שוויץ.
אהוד ושאול לוי, שהיה נווט שלו בטיסה, היו אנשי מקצוע יוצאים מהכלל! עם שאול טסתי
הרבה, והוא היה נווט ברמה מאוד גבוהה. שניהם היו טייסים מצטיינים. אני לא יודע בדיוק
מה קרה להם באותה טיסה, אף אחד לא יודע בדיוק מה קרה שם, אבל מבחינה מקצועית
טהורה אתה אומר, זה לא צריך היה לקרות. כי באיזשהו שלב טייס, שמשהו לא מסתדר
לו, צריך לצאת. מצד שני, האומץ ללכת עד הסוף, ההתעקשות הזו, מעוררים הרבה מאוד
הערכה. זה מעיד משהו על האיש.
יש כאן איזו כפילות שכזו. תמיד יש איזשהי תחושה: למה בעצם זה היה צריך לקרות. אולי
זה היה מיותר ואפשר היה גם אחרת. כל מקרה צריך לנתח לגופו, אבל אילו הרוח הזו
שהניעה אותם לא היתה מניעה אותם ועוד אחרים שעשו דברים על סף המוות, מדינת
ישראל היתה במקום אחר היום. יתכן שבמלחמות האחרונות זה השתנה, לפחות כפי שזה
נחשף. אהוד, המיתוס של אהוד, מייצג את הנכונות לדבוק במשימה עד כדי הקרבה אישית.
אני טסתי באותה משימה גם כן. כל זוג מטוסים קיבל סוללה כמטרה לתקיפה. היתה דממת
אלחוט, היה בלגן, לא אפרט כרגע. אני הצלחתי להשמיד סוללה של טילים קבועים, שלא
היתה המטרה המתוכננת שלי כלל. אבל זה היה הישג, לפחות. בכל אופן, הייתי באותו
רס״ן שאול לוי ז״ל
עלה לארץ בגיל שלוש, למד
בחולון ובתיכון ״הולץ״ בת״א,
התגייס ב-5691 לחיל האוויר
והוכשר כנווט קרב.
שאול היה בין עשרת
הראשונים שנשלחו לקלוט
את הפאנטום בארה״ב.
נפל ב-7 באוקטובר 3791
בקרב, בעת תקיפת סוללת
טילים בסוריה, במטוס עם
אהוד ז״ל.
על גילוי גבורה ודבקות
במטרה תוך חרוף נפש, הוענק
לו ״עיטור העוז״.
הניח אשה ושני בנים. בנו
השני נולד לאחר מות שאול.
93
