ידידות
מטס קודם, בלי צילומים וכל רמת הגולן רוחשת טילים.
לכל מטוס המטרה שלו, ואהוד בא למטרה, והיא איננה! היא צריכה להיות פה בצד ימין,
כי עשיתי את הניווט מדוייק. הכל מחושב. ואני עולה ועולה ועולה - והיא איננה! אין קשר
עין. יש שתי אפשרויות, לרדת חזרה לגובה נמוך, כדי להימלט מפגיעת הטילים ולחזור
הביתה. אפשרות שנייה, להישאר קצת חשוף בגובה ולחפש את המטרה. אני לא יודע אם
אהוד ראה מטרה או לא ראה מטרה, יכול להיות שנ»מ ירה ופגע בו, והוא המשיך ונכנס
לקרקע. אבל סחף לא ראה פגיעה במטוס. המטוס טס, ונכנס לקרקע. הסברה שלי היא
שאהוד ראה את המטרה, אבל השתהה, עד שהוא זיהה אותה והצליח לכוון אליה, וכבר
היה בגובה, אך על סף הגובה שאפשר להיחלץ ממנו, לצאת מהצלילה הזאת. אהוד היה
אומר לעצמו, אני מאמין: ״אני אצא מזה. אני בכל זאת אצליח להוציא את הביצוע הזה
מהמטוס. למרות שהגובה כבר קרוב מדי. מומלץ לצאת בארבעת אלפים רגל, אני אצליח
גם בשלוש וחצי או בשלוש...״ בשלב מסויים הוא בטוח אמר לעצמו ״הסיכוי קטן״, אבל
בכל זאת הוא המשיך ולא הצליח לצאת. זו הסברה שלי על מה שקרה לו שם.
יהודה בוכה, ואני מנסה להחליף את הנושא ולהקל עליו מעט בכך
שאני שואלת על הידידות שלו עם יוסי.
יהודה )במרכז, בסרבל טיסה( עם אהוד ואבי לניר בחברת טכנאי הטייסת
106
