אהוד שלי
היכרנו אחד את השני עוד לפני שאהוד נהרג. יוסי תמיד היה ברקע, אבל לא היינו יחד
באותו זמן ובאותו מקום. ביקרתי אצלו בבית והוא ביקר אצלי. אילנה היתה קצינה בכנף
ברמת דוד בתקופה שגם אני הייתי שם, עוד בתור רווק. אחרי כן כשיוסי יצא ללמוד בטכניון,
הטייסת שלו היתה ברמת דוד והוא עשה הצ״ח אצלנו. אבל הקשר ההדוק שיש לנו היום
התפתח אחרי שאהוד נפל. מה שמחבר בינינו הוא ההכרות המשותפת עם אהוד. במלחמת
יום כיפור יוסי היה שייך לטייסת שלי בתור הצ״ח. אני אמרתי לו אז שלא יטוס.
יוסי ותיק ממני בחיל האוויר ויש לו את הסביבה שלו, את החברים שלו, אבל נוצר חיבור
בינינו על רקע ההיעדרות של אהוד. זה חשוב לשנינו. אולי אני מזכיר לו את אהוד וגם לי
הוא מזכיר אותו לפעמים, בעיקר בדיבור. הוא קרא לו אייהוד, ה״איי״ הזה היה גם בדיבור
של אייהוד. אבל אין ביניהם דמיון, אם את מסתכלת בתמונות. אהוד לא היה דברן כמו
יוסי. יוסי מדבר, מתלהב, זורם מסיפור לסיפור. אהוד היה הרבה יותר ממוקד, יותר תמציתי.
אבל הוא נהרג בגיל 13! אולי הוא היה משתנה.
אני מסתכל תמיד על המצבה ואומר - גיל 13, אנחנו היום כבר פי שתיים מהגיל הזה. ואיפה
הוא היה היום? איפה היינו היום׳ בתמונה נשאר אהוד צעיר, כמו שעזבתי אותו באותו
בוקר, או בערב בעצם, לפני הנפילה שלו ביום ראשון. היום כבר הילדים שלי יותר גדולים
מהגיל הזה.
כשחשבתי שאני עומד להיפגש אתך, הרגשתי שיהיה לי קשה מאוד להכניס את אהוד לתוך
מילים ומסגרת. למשהו שאם תכתבי יבטא, יצליח לבטא את מה ש... אהוד היה, אהוד
שקיים אצלי בפנים. אני במילים לא יכול לסכם את אהוד. גס השנים הרחיקו את הזיכרון,
לא הכל אנחנו זוכרים ולא במדוייק. ובכלל, מישהו שאתה כנראה קשור אליו כל כך, ומחובר
אליו כל כך, אי אפשר לסכם במילים. הלילה הזה נדדה שנתי כמה פעמים וכל פעם חזרתי
וראיתי לנגד עיני את רגע המפגש עם זוריק שבו הוא מספר לי שאהוד נטש. התעוררתי עם
הרגע הזה.
את יהודה למכונית ושנינו נרגשים, דיברנו על הדאגה
כשליוויתי
הטייסים, ויהודה סיפר על אשתו, שכאמא היא דואגת מאוד
לבנים
לבנם שטס עכשיו בלבנון.
השבוע התנם אמר לה: ״מה את דואגת, את כבר רגילה, תמיד היה
לך טייס לדאוג לו״ והיא ענתה: ״אבל אז היינו צעירות טיפשות ולא
הבנו עד הסוף מה הם עושים״.
היא זוכרת שהיו לילות שהיתה סירנה מושמעת בבסיס, יהודה היה
קם, לובש את הסרבל, הולך לטייסת והיא היתה מסתובבת לצד
השני ונרדמת. כעבור כמה שעות הוא היה חוזר חזרה, נכנס למיטה,
כי עור לילה, רימה עשית״? ״אני יודע, במצרים, בסוריה״. מסתובבים
לצד השני והולכים לישון. ככה זה היה כשהיינו צעירים. היום זה
הרבה יותר קשה, סיכם יהודה ויצא לדרכו.
107
