ידידות
היתה בו טיפת חפיפניקיות. הוא לקח ברצינות תהומית כל דבר. התייחס בכובד ראש
ובאחריות לכל סוגיה. הוא לא היה קל דעת, אלא כבד במובן מסויים - לא השתעשע, לא
התבדח. לא היתה בו טיפה של ציניות, שום עוקץ. הוא היה אדם בוגר, כשהכרתי אותו הוא
לא היה בחור בן 82, אלא איש בן 82. פער הגילים בינינו היה כשל עשרים שנה, לא של
חמש! למעשה יש הבדל ארבע-חמש שנים בינינו, בגילאים האלה של חיל האוויר זה הפרש
גדול. כשהכרנו, הייתי בן 32 והוא בן 9-82, כבר רב סרן.
הידידות בינינו הלכה והעמיקה. בתקופה ההיא שהייתי סגן מפקד הטייסת בעל כורחי, בלי
ניסיון, היו בינינו הרבה מפגשים. הגבס של אהוד נורא תסכל ועצבן אותו, הוא לא היה יכול
להשתתף בפעילות. על רקע זה נוצרה החברות בינינו, אבל זה היה יותר יחס של תלמיד
ומורה, של בן לאב, של תלות שלי בו.
בשלבים הבאים של התפקיד, כשאהוד הלך להיות מפקד טייסת בבית הספר ומיועד להיות
מפקד טייסת, לאט לאט התהדק בינינו הקשר, למרות שהפגישות בינינו היו יותר אקראיות
ומועטות. לא היינו באותו בסיס, אבל היה בינינו קשר מיוחד, קשר שקשה לבטא במילים.
אולי המילה אח גדול, או אח בכור, מתארת אותו בצורה הכי טובה, זה מה שהוא היה
בשבילי. לא ידעתי מה התחביבים שלו, מה הוא אוהב, לא בילינו יחד, לא היו לנו שיחות
רכילות, אני לא חושב שאהוד ידע לרכל. הוא הלך ישר. המפגש בינינו היה סביב הנושאים
המקצועיים שלנו, אבל שוחחנו לא רק על ענייני חיל האוויר, אלא על נושאים ניהוליים,
על חשיבה, על פיתוח, על חיל האוויר במובן הרחב. אני למדתי, והתלבטתי איתו מה ואיך
להמשיך. הייתי יכול להתייעץ איתו. זה היה קשר עמוק מאוד.
אהוד חסר לי גם הרבה שנים אחרי זה, עד עצם היום הזה. בימי זיכרון, בהר הטייסים או
בזמן הסירנה, כשאני עושה את הסקירה וחושב מי מחברי או מעמיתי איננו עוד - והרבה
מחברי או עמיתי נהרגו במשך השנים - השם הראשון עבורי הוא של אהוד. הוא הכי חסר
לי. וזה אחרי 33 שנים!
הוא היה טייס מדהים. לא אשתמש בביטוי טייס טבעי. בראייתי, טייס טבעי זו הגדרה
נמוכה יחסית, שבאה להגיד על שליטה טובה מאוד בידיים, בתפעול המטוס בצורה הכי
חלקה, נוחה, מתאימה. זה לא מה שאפיין את אהוד. אותו אפיינה גם ההטסה היפה, וגם
האהבה האדירה לטיסה והמבצעיות והקרבות. הוא היה מאדים, היה סמוק כולו, כשהיה
מדבר על זה. הביצועים שלו כנראה באו מטבעיות, אבל גם מהרבה חשיבה. הוא כעס על
עצמו כשלא עמד בסטנדרט של עצמו ואהב טיסה בצורה יוצאת דופן. בסך הכול, השתתפתי
בעשרות מבצעים וטיסות מסובכות ולא פגשתי טייס כל כך טוב כמוהו.
כך אני מבין גם כיצד נהרג. זה אהוד! אני משער שזו היתה העקשנות, הדבקות במטרה.
הוא יפציץ את המטרה, אין וויתורים! כזה הוא היה: הוא יבצע, יעשה, ינצח, לא ירים ידיים,
לא ייכנע!
יכול להיות שהוא עבר את גבול היכולת שלו או של מטוסו, זה היה צירוף של כל הדברים.
אבל לא מתאים ולא נראה לי שאהוד טעה. משהו נוסף היה שם. כולנו טועים, אבל נראה
לי פשטני מדי ההסבר שהם גילו את המטרה ברגע האחרון, נכנסו בזוית מאוד תלולה
והפציצו ובגלל זה לא יצאו מההפצצה ופגעו באדמה. לא נראה לי שזה מה שהיה שם, לא
מתאים לאהוד ולא לשאול, הנווט שלו.
שאול היה נווט מעולה, ותיק, קר רוח, ומנוסה. שניהם עברו מלחמות וידעו, זו לא היתה
עבורם לחימה ראשונה, עם התלהבות נעורים. לכן אני כן חושב שמשהו נוסף קרה שם -
היפגעות, נ״מ, פגז, טיל, לא נדע זאת לעולם.
110
