אהוד שלי
הוא ראשית כל, את ההבנה בינינו, ושנית - שאהוד היה קצת שובב,
שובר את המוסכמות. היתה לו רמת טיסה גבוהה שאפשרה זאת.
אני מניח שחניכים העריצו את אהוד על היכולות שלו. גם הנווטים
הצעירים בטייסת העריצו אותו. אנשים הסתכלו אליו כלפי מעלה, גם
באישיות וגם ברמת טיסה הוא היה משכמו ומעלה. הוא ערך תדריכים
ותחקירים מצויינים והיה לו על מה להישען, כי רמת הטיסה שלו היתה
כזו. כולם ידעו כי כשעולים לאוויר, אהוד עושה את הדבר הנכון, פוגע
״בול״, מפיל יותר מאחרים ואותו לא מצליחים להפיל.
כטייס, היה לאהוד ״דרייב״ ענקי. הוא לא היה גיינגיי, אבל ג׳ינג׳י באופיו.
באימונים, למרות שהקרב הוא רק צילום, אתה עושה את הכול כדי
לא להיות מופל. יש מגבלות טיסה שאסור לעבור אותן: אסור לרדת
מגובה מסויים, ממהירות מסויימת וכדומה. אבל... אני זוכר שפעם אחת
שנינו טסנו בקרב אחד נגד השני ואני אמרתי לעצמי: כאן אני צריך
לוותר, כי אחרת יכול לקרות משהו מסוכן לשנינו, משום שבטוח אהוד
לא יוותר. אפשר להגיד שהוא נהג לקחת סיכון אבל סיכון בטיחותי.
תמיד ההרגשה היא: לי זה לא יקרה. אני אעבור את זה. או גם: אף
אחד לא יספר, אף אחד לא יראה. הרבה טייסים עוברים את הגבולות
האלה לפעמים. מין שוויץ כזה. חיל האוויר לא עודד התנהגות כזו, כי
זה עלול להיגמר בקטסטרופה, אבל הדור שלפנינו היה פרוע מאוד. הדור
שלנו העיז פה ושם, תפסו אנשים והיו שישבו על דברים כאלה בבית
סוהר. אבל אהוד ואני היינו אז צעירים, בני 32-22 בקושי, והחבר׳ה
בגיל הזה קצת יותר מתפרעים, מרשים לעצמם, מסתכנים.
ככל שעברו השנים, אהוד קיבל סמכות גדולה בתוך חיל האוויר. כשאתה עומד ומתדרך
ואנשים מסתכלים עליך ושומעים אותך, ורוצים להיות כמוך, לחקות אותך ולעשות את
הדברים כמו שאתה אומר להם - כזה היה אהוד. אהוד הצטיין גם בצורה שהוא דיבר עם
אנשים. הוא היה מאוד פתוח, חברותי, נוח וגמיש, ואנשים, בעיקר כאלה שהיו מתחתיו
בדרגות, הרגישו איתו פתוחים. אצלו הכל היה שקול ומובנה. הוא ידע להציג דברים בצורה
מסודרת, מאלף, לבית לגימל, להגיע לאן שהוא רוצה. הוא לא היה טיפוס שקם פתאום,
מתפרץ ואומר דברים. בכל מקום שהוא בא, מיד היתה מסביבו הילה, הרגשה של ״כבדהו,
תשמע לו, הוא יודע מה הוא אומר״. היתה לו סמכות ומנהיגות, כמו שקוראים לתכונות
האלה.
גם בחיים האישיים היינו צמודים זה לזה. כשהיינו רווקים, הוא הגיע לרמת דוד עם הדה-שבו
כפי שתכנן. זה היה האוטו הראשון שלו. סדר היום בחיים אז היה - אתה קם בבוקר והולך
לטייסת. יש תדריך ויש טיסות, וחלק מהטיסות היו יחד. אחרי הטיסות יש תחקיר וכל אחד
יש לו את העבודה שלו בטייסת. ואז נגמר היום, אנחנו יורדים לחדר המשותף שלנו ומתקלחים.
שוכבים קצת לנוח, הולכים לחדר האוכל לאכול ארוחת ערב ואחרי זה הולכים למועדון,
אולי למשחק ביליארד. ב-8 או 9 יש סרט קולנוע, כל ערב סרט אחר. הולכים לסרט, חוזרים
לחדר ועוד מרכלים קצת וכולי, ולמחרת - עוד פעם אותו דבר. כל השבוע היינו ממש יחד
כל הזמן. טובה היתה קצינה בבסיס באותו זמן והיתה שם עוד קצינה אחת, וביחד היינו
חבורה של ארבעה, שנפגשים בדרך כלל לארוחת ערב והולכים לסרט. אהוד פחות אהב
סרטים, אני הייתי משוגע לסרטים. היו מביאים לבסיס סרטים חדשים לפני שהוקרנו בחוץ,
ממש ברמה גבוהה. זה היה חלק גדול מהבידור. שם צמחה ההכרות של אהוד עם טובה.
עם נפתלי פורת ליד מגורי
הטייסים, שבבונקר מתחת
למגדל הפיקוח ברפידים.
סיני, 8691
101
