ידידות
זה האירוע שקוטע את עשר שנות החברות שלנו. כמובן אחר כך נשמר הקשר עם טובה
והילדים במעגן מיכאל ויוסי ומשפחתו. אבל בהתחלה אתה מתעסק בטייסת שלך וממשיך
להילחם. זה היה היום הראשון של המלחמה בעצם, עוד היתה תקופה ארוכה של מלחמה
לפנינו. היו עוד אנשים שנהרגו, כמובן, ביניהם אנשים קרובים ממש. היום אתה איתם פה
ועם המשפחה, גרים יחד בבסיס, ומחר, המון מחוייבות שנשארת אחרי. את אשתו של אחד
הטייסים שנהרגו הבאתי אני לבית החולים ללדת. אבל לאף אחד לא הייתי קרוב כמו לאהוד.
זה ממשיך לכאוב מאוד גם אחרי 03 שנה. אהוד היה בשבילי... ממש כמו... אני יודע, אם
יש דבר כזה, נפש תאומה. היינו מחוברים יחד, מאוד קרובים. כל דבר שהוא לא רצה שיצא,
הוא היה אומר ״למכותב בלבד״, ״אבל תזכור, יוז־ק׳ה, למכותב בלבד״ - כמו שכותבים
במכתבים חסויים. היינו פתוחים אחד עם השני עד הסוף. לדבר איתו היה כמו שהייתי
מדבר עם עצמי. מה שהייתי מרשה לעצמי לעשות או להגיד בפרטיות, הייתי מגלה לו. וגם
הוא אותו דבר כלפי. אצלם במשפחה היו יחסים מאוד הדוקים, לאהוד גם עם יוסי היה
יחס קירבה שכזה, הכל פתוח וחופשי. אבל אצלי במשפחה, ההפרש ביני לבין אחי הצעיר
הוא עשר שנים, לא הייתי בבית הרבה כשהוא גדל ולא היתה לי איתו הקירבה הזו שהתפתחה
ביני לבין אהוד.
אהוד היה טייס מצויין. כטייס אין מי שיערער על רמת הטיסה שלו. אולי אני מחלק גם
לעצמי שבחים, אבל אגיד: היינו שנינו טובים מאוד, גם הבחירה בנו לצוות האירובטי מעידה
על כך. כשהלכנו לטייסת המיראז׳ים, היו אז שלוש טייסות ותמיד היו ממיינים כך שלא כל
הטובים יתרכזו באותה טייסת. אני הייתי איש הדרום, חשבתי שאני אלך למיראז׳ים בחצור,
ורמת דוד נראתה בעיני מעבר להררי החושך. לא רציתי להגיע לשם. אבל מפקד כנף 1
התעקש שאני אבוא לצפון. באותו זמן, כשדיברנו על כך אהוד ואני, הוא היה אומר: ״מצויין,
תלך לצפון, אני אבוא אחריך. אתה יודע מה אנחנו נעשה, אני קונה דה-שבו, ואנחנו נבלה,
נעשה חיים״. אמרתי: ״מי יתן לך לבוא אחרי, אם אני אלך לצפון, אתה בטוח תלך לדרום״.
ואהוד אמר: ״אני אבקש, אני אסדר״. אמרתי לו: ״לא יעזור לנו שום דבר״! אבל הוא נלחם
על זה, ובאמת בתקופה הבאה הוא הגיע לטייסת שלי ברמת דוד. היינו שוב יחד. והוא גם
קנה את הדה-שבו, כפי שהבטיח.
מסיבות מובנות, בטייסת היו תמיד
נזהרים לא לתת לנו לטוס בקרבות
אוויר אחד נגד השני, שלא יהיה
״פיצוץ״ בינינו. אמנם אהוד לא היה
ג׳ינג׳י, גם אני לא הייתי ג׳ינג׳י, היינו
יותר בלונדינים אז. אבל באופיו,
אהוד היה במידה מסויימת ג׳ינגיי.
לפעמים, אם היו דוחפים אותו
לפינה, הוא היה מחזיר בחזרה הוא
לא היה מוותר. באופן כללי היה לו
אופי שקט ונוח, חברותי ושומע,
רגוע ולא מתלהם. אני חושב
שנדבקנו בגלל זה.
אהוד היה קצת יותר מלא ממני
בפנים, בגוף. הוא לא היה ספורטאי,
סמב״ד - סופרמיסטר
98
