ידידות
אבל זה קרה כשאהוד כבר טס בפאנטום, ואני צריך לחזור קצת אחורנית בסיפור שלנו.
יש שלב בהתקדמות שבו אנחנו שנינו סגנים, סרנים, ממלאי תפקידים כאלה ואחרים
בטייסת. אחר כך מגיעים לגיל של הכנה לפיקוד. בדרגת פיקוד, ברור היה שדרכינו ייפרדו.
הוא לא יהיה מפקד שלי ואני לא שלו, ולכן אם שנינו כשירים לפיקוד, לא ישאירו אותנו
באותה טייסת, אלא ישלחו אותנו לטייסות שונות. אנחנו הגענו לשלב הזה אחרי מלחמת
ששת הימים ואז דיברנו המון על שאין מה לעשות יותר בחיל האוויר, נשתחרר, ונלך לחפש
דרך אחרת בחיים. שלב זה נגמר מהר, כי היתה התשה, הגיעו מטוסים חדשים והתחילו
לדבר על רכישת הפאנטום בארצות הברית.
הקשרים עם ארה״ב התחילו קצת קודם. משלחת שלנו היתה בארצות הברית להכשרה על
הסקייהוק, המטוס האמריקאי הראשון שקיבלנו. הם חזרו לארץ, הקימו טייסות והתחילו
לדבר שהמטוס הבא שיגיע מארצות הברית יהיה פאנטום. הפאנטום היה מטוס מהולל,
וכולם רצו לטוס עליו. זה היה אתגר, להיות בארצות הברית, לטוס על מטוס חדש, ולהקים
טייסת חדשה - כלומר להטביע את החותם שלך מאפס. תמיד בחיל האוויר רצינו להיות
ייחודיים, לעשות משהו פעם ראשונה, ולא לחזור על מה שעשו כבר קודמינו.
בנקודה זו התחרינו בינינו, אהוד ואני, לשנינו היו סיכויים טובים לנסוע להכשרה על
הפאנטום בארצות הברית. בהנחה ששנינו מתאימים, אני, בתור יותר ותיק, הייתי מועמד
עדיף לתפקיד זה. בינתיים העניין התעכב, והציעו לי כל מיני תפקידי פיקוד. אחרי שדחיתי
כמה הצעות, התפנה תפקיד של סמ״ט בטייסת הסקייהוק, ״עיט״ קראנו לו, ועדיין הפאנטום,
ה״קורנס״ בעברית, לא התממש. היו ספקות - כן תהיה משלחת או לא תהיה, ג׳ונסון ייאשר
או לא יתן. עשיתי חשבון שלא אגיד עוד פעם לא. גם הסקייהוק היה מטוס חדש אז בארץ,
עוד היה הרבה מה לעשות. עזבתי את טייסת המיראז׳ים ועברתי לסקייהוק כסמ״ט, גם
זה היה ברמת דוד. באופן כזה, אהוד נעשה הבכיר הראשון כמועמד לתפקיד.
באותה תקופה נחתו בארץ שני מיג-71 סורים שטעו בניווט. זו היתה הזדמנות ללמוד על
המטוס וחסרונותיו. על המטוסים האלה טס בארץ טייס ניסוי אחד, ורצו להכשיר עוד שני
טייסים. אהוד היה הבכיר הפנוי, ונבחר לטוס על המיג-71. זה היה משהו ייחודי. רק שני
טייסים בחיל אוויר זכו לעשות זאת. יש לי סרט גם על זה - הפגנת ביצועים של המיג-71.
אני זוכר את הסולו הראשון של אהוד על המטוס, ואיך שפכנו עליו מים מתוך גיגית
כשנחת.
כשנקבע שהאמריקאים מוכרים לנו פאנטומים, אהוד היה בפוזיציה המתאימה ללכת
להכשרה. נשאר לי רק לקנא בו ולשמוח בשבילו. לימים לא הצטערתי על כך.
כשאהוד היה בחו״ל, המשכנו את הקשר בינינו במכתבים. לא היו מטלפנים אז. לצערי לא
שמרתי על רוב המכתבים, שסיפרו על החיים בארצות הברית, כמה זה נוח וטוב. אהוד פרט
יותר על המטוס והביצועים שלו. כשכתב לי על המגרעות של הפאנטום השביע אותי שלא
אפרסם את הדברים האלה, אלא ״למכותב בלבד״ כמו שהוא היה אומר לי תמיד. בנוגע
להכשרה של אהוד על הפאנטום, ראיתי תמונה שעליה כתב המדריך האמריקני שלו -
". אני חושב שהתמונה הזו אצל טובה.
To the student from whom I learned most"
בחזרה מן ההכשרה לרמת דוד, אהוד נכנס עם משפחתו לשיכון המשפחות לידינו. בינתיים
הייתי שוב בטייסת המיראזיים והוא היה בטייסת הפאנטומים. בנוסף למלחמת ההתשה,
וכוננויות, היינו עושים המון קרבות אוויר אחד עם השני, הטייסת שלו מול הטייסת שלי.
היינו כל הזמן הולכים ומשתפרים. לאורך כל הדרך, המלחמות בין שני המטוסים האלה
היו לחיים ולמות. כל אחד רצה להוכיח שהמטוס שלו יותר טוב. לאהוד היה ראש פתוח,
הוא ידע את המגבלות ואת היתרונות של המטוס שלו. ברור כי בקרבות אוויר המיראז׳
סמ ״ ט
ראשי תיבות - סגן מפקד
טייסת.
למפקד הטייסת שני
סגנים. תפקיד סמ״ט א׳
מכשיר את הלוחם
לפיקוד עתידי על טייסת
משלו.
104
