אהוד שלי
קודם ואהוד ירד לטייסת שלו יותר מאוחר, אחרי שלאה הכינה לו ארוחת בוקר אצלנו.
מחלקים את המטוסים לשני סוגים: לוחמת אוויר-אוויר - מול מטוס אחר, ולוחמת
אוויר־קרקע - מה שתוקף בים או בקרקע. המשימה שלנו, המיראזיים, היתה בעיקר הגנת
שמי המדינה, אוויר-אוויר. פאנטומים עוסקים בשתי המשימות. בבוקר, אהוד ואני יצאנו
למטס ראשון ואחר כך ראיתי אותו כשחזר מתקיפה ראשונה במצרים. היתה כוונה לעשות
תקיפה של כל מערך הטילים במצרים ואז התברר הכשלון ברמת הגולן. אהוד עלה לתקיפה
השנייה. הוא אמר לי: ״אני יוצא לתקיפה ברמת הגולף.
- ״תשמור על עצמך״,
- ״תשמור על עצמך״,
תמיד היינו מסיימים בזה את השיחות.
הסיפור הבא בזמן הווה מדגיש את העכשוויות של האירוע בשביל
יהודה. גם ההתרגשות הרבה בקולו ובפניו מעידה על כך.
מזניקים גם אותי. לא ידעתי שבדיוק ב-11 היה זמן התקיפה של המטרות בסוריה. אהוד
יוצא לתקיפה ואני יוצא לפיטרול. אני מעורב שם בסוריה בקרב אוויר בגובה נמוך. יורים
עלינו נ״מ, ויורים עלינו סטרלות )טיל קרקע-אוויר(, אני מקבל איזו מכה במטוס, ומרגיש
שנפגעתי. אבל המנוע עובד בסדר, ואני, יחד עם מספר שתיים שלי, מפסיקים את הקרב
וחוזרים הביתה. אני נוחת, והמכונאים מוציאים לי רסיסים מהמטוס. סככת היירוט שלנו,
שאליה החזרתי את המטוס, היא בטווח הליכה מהטייסת. אני הולך ברגל, ורואה מולי
אוטו. בא מפקד הבסיס, זוריק. חשבתי שהוא בא אלי לשאול איך היה קרב האוויר ואני
הולך לספר לו את הסיפור שלי. היום אני כבר לא זוכר אם סיפרתי או לא סיפרתי, אבל
הוא מספר לי: ״אהוד כנראה נפגע ונטש בסוריה״.
יותר מאוחר בראיון אמר לי יהודה שכל הלילה חזרה אליו התמונה
הזו, של זוריק המבשר מגיע מולו, והוא לא יכול היה לישון. כידוע
גם זוריק נהרג אחרי עוד יוס-יומיים בנסיבות שיהודה סיפר לי עליהן
אבל לא כתבתי.
עמיה: כלומר בהתחלה זוריק חשב שהוא נטש?
זוריק,
אל׳׳נז ארלזור לב דיל
נולד וגדל בכפר ביל״ו,
מוותיקי חיל האוויר וטייס
נועז.
בעת מלחמת יום הכיפורים
פיקד על בסיס רמת דוד.
לאחר שהבסיס סבל אבדות
בנפש ומהפגעות מטילי
״פרוג״ סורים, יצא לטיסה
במטוס ״סקייהוק״ לתקיפה
בצפון מצרים, ונפל בקרב.
זוריק לא נמצא עד עצם היום
הזה והוכרז כנעדר. השאיר
אשה וששה ילדים.
אני לא יודע מה הוא חשב, אבל זה מה שהוא אמר לי. ואני, הדבר הראשון שאני חושב הוא:
״אוהו, אהוד נטש, וזו הנטישה השנייה שלו״ - בתקיפה בירדן שהיתה לפני כן אהוד נטש
במדבר יהודה, שבר שם את הרגל, צלע, והיה מקורקע הרבה זמן - ״ואוו, להיות בשבי, ועוד
עם רגל פגועה״... פחדתי שעוד פעם יקרה לו משהו ברגל. זה הדבר הראשון שחשבתי עליו.
הלכתי לטייסת ומיד הרמתי טלפון לסחף, מספר שתיים של אהוד, שהיה בטייסת באותו
זמן ושמעתי ממנו את הסיפור. אז היה ברור לי שאהוד כנראה לא... לא נטש.
בוכה. אנחנו שותקים. כשהוא שוב מסתכל בי בעיניו הכחולות, הן
אדומות לגמרי והוא אומר: ״לא קרה לי אף פעם שהתרגשתי כך
כשדיברתי על אהוד, או בכלל.״
97
