אהוד שלי
הסתכלנו על צילומים מקורס טיס. רואים בחור יפה, גדול בהשוואה
לחבריו והרבה פעמים הוא עומד בצד. עמית אומר ״תראי איזה חמוד
הוא היה.״
תמונות שהוא מראה לי הוא אומר: ״לצערי אני היחידי שחי
בכמה
מכל אלה... כל אחר עם הסיפור שלו. זה רגיל בחיל האוויר ככה.
מהקורס שלי, מאלה שגמרו - חיים היום פחות מחצי. הראשון נהרג
כבר בקורס עצמו בתאונה אווירית יחד עם המדריך שלו״.
עמיה: זה שאהוד עומד בצד זה אופייני לו? כאילו הוא לא דוחף את
עצמו.
אהוד לא היה צריך לדחוף את עצמו, כי היה לו משקל בזכות עצמו.
במלחמת יום כיפור טסתי על מיראז׳, הייתי כבר שש שנים ב״אל על״ ובאתי למלחמה כאיש
מילואים. כמו אהוד, הייתי ברמת דוד וזוריק היה מפקד הבסיס שלנו. נפתלי כבר לא היה
בחיים. במהלך המלחמה, כל הטייסים טסו כל הזמן, היה יום שעשיתי 5 טיסות ביום. אני
זוכר באחד הימים, בין הגיחות, קורא לי זוריק הצידה, ואומר לי: ״לפני שעה אהוד נהרג״.
הוא זכר שאנחנו חברים טובים. זוריק בעצמו נהרג יום אחרי זה. אהוד הוביל רביעייה
לתקיפה של בסיס ליד דמשק, ושם... אהוד היה המוביל של המבנה, והמתח במשימה כזו
הוא אדיר. לנווט, להשגיח על כל המטוסים,
למצוא את המטרה ולבצע, כל זה נעשה
בלחץ עצום של זמן בכמה שניות. האזור
היה מלא נ״מ וטילים נגד מטוסים. במצב
כזה הטייסים במתח עצום ולהערכתי, בלי
שאני יודע את המקרה, היתה לאהוד
דבקות במטרה: הוא ידע שיש פעם אחת
הזדמנות, ההפצצה חשובה, חובה להשמיד
את המטרה - ומתוך דבקות במשימה הוא
נכנס, אולי בא במצב לא כל כך נוח אבל
בכל זאת רצה להפציץ...
שמעתי אומרים שאהוד בעצם הצטיין
באוויר-אוויר וזו לא היתה המשימה שלו
ב׳דוגמף. אני יודע שהוא היה מצויין
באוויר־אוויר, אבל אני חושב שהוא היה
טוב מאוד גם באוויר-קרקע. אין דבר כזה!
יכול להיות טייס שיודע להפציץ טוב את
הקרקע והוא לא טוב בקרבות אוויר, אבל
אחד שטוב בקרבות אוויר, הוא יהיה טוב
גם בהפצצה. כזה היה אהוד. אני חוזר
ואומר: הפאנטום הוא מטוס מוצלח מאוד
גם לאוויר-קרקע וגם לאוויר־אוויר, ואהוד
היה טייס מצויין. אי אפשר להסביר בדיוק
מה קרה. דבקות במשימה, לדעתי.
עיטור העוז
״ל
ז
לסא״ל אהוד חנקין
שנפל בעת שתקף במטוסו
סוללת טילי קרקע-אוויר
בסוריה, זכה על גבורתו
וחרוף נפשו תוך דבקות
במשימה - ל״עיטור העוז״.
התעודה מופיעה בפרק
מס מ כ י ם ותעודות
89
