ידידות
ואני: ״בוודאי, אין שום בעייה״.
פתאום הוא קולט שאני נינוח, והוא אומר: ״ברוך, מה אתה כל כך נינוח?״ ״רק עשרה לשבע״.
״מה, אצלי 7 ועשרים.״
״כנראה השעון שלך ממהר!״
כך זה היה כל כמה ימים. אי אפשר היה להעיר אותו בבוקר!
כשסיימנו את הקורס המבצעי, אהוד הלך לטייסת ה״סופרמיסטרים״. זו הטייסת שאליה
הלכו החניכים הכי טובים. אני נשארתי באורגנים, אבל עדיין גרנו יחד בחדר. הדבר שהכי
הטריד את אהוד היה איך הוא יגיע לכוננות תוך חמש דקות, מוכן עם הסרבל, הנעליים,
הקסדה וחגורת ההצלה. תוך חמש דקות היה צריך להניע ולהמריא. הפחד של אהוד היה
תמיד, שהוא יהיה בכוננות לילה, יישן ולא יתעורר. אני לא מעריך שזה קרה לו, אבל זה
היה הפחד שלו.
לגור איתו בחדר, זה היה בלגן עצום! גם אני לא בדיוק יק׳ה. איזה ברדק היה! מבחינה זו
הסתדרנו טוב מאוד. אהוד היה חוזר מהבית, זורק הכול. היינו קוראים את העיתון, זורקים
אותו לאמצע החדר. כשהיינו מדריכים בבית ספר לטיסה, פעם בארבעה חודשים מתקיים
טקס סיום הקורס, באים בני משפחה, ידידות שלנו - אם היו לנו. הייתי אומר: ״אהוד,
וואללה, איזה צורה לנו, פעם בארבעה חודשים בוא נעשה סדר בחדר״. )צוחק הרבה(. מצד
שני, אל המדים התייחסנו בצורה מאוד מכובדת. היינו יוצאים מהחדר במדים מגוהצים,
מסודרים ומצוחצחים לגמרי. זה לא היה קשה, היתה אז מכבסה צבאית, והיו מביאים לנו
מדים מגוהצים.
נזירים לא היינו, אבל לא היה לנו זמן לבחורות ואני בכלל לא זוכר אם היו לנו חברות. אני
גם לא זוכר ששמענו מוסיקה בחדר. היה לנו מעט מאוד זמן. היינו די ״חולים״ על טיסה.
לא רק טסנו כמדריכים בבית ספר, היינו טסים גם בטייסת ההצ״ח שלנו פעם בשבוע, כולל
טיסות לילה וימי שישי.
יש עוד סיפור שאני נזכר בו. המשפחה של אהוד היתה שומרת מסורת, וביום כיפור כולם
צמו. אהוד היה תמיד אומר: ״אני רוצה להיות ביום כיפור בכוננות״, כי בגלל פיקוח נפש
מותר לאכול... הרבנות התירה.
היחסים המשפחתיים של אהוד היו משהו מיוחד. אהוד ויוסי היו מאוד משפחתיים, הם
משפחה מאוד מאוחדת, מאוד קשורה אחד לשני. בזמנו היו בחיל האוויר קווים מבצעיים,
שאפשר לדבר בהם באופן פנימי בין הבסיסים. בהרמת טלפון היית מתקשר עם המרכזיה
של הבסיס, ומשם יכולים לקשר אותך לנתניה, או לכל מקום. כשאהוד היה בתל נוף או
בחצור, ויוסי היה ברמת דוד, או להפך, אני זוכר שאהוד היה מתקשר בערב לקו המבצעי:
״קשרי אותי עם יוסי״ ואחר כך הם מתקשרים יחד להורים, כמו שיש היום שיחות ועידה.
זה היה מן המפורסמות, אהוד ויוסי ואביהם ואימם מדברים ארוכות יחד, אם לא כל ערב,
לפחות כמה ערבים בשבוע.
כשנגמר החוזה שלי, חזרתי לכפר יהושע ודי ניתקו הקשרים בינינו. היה מרחק גדול,
והחקלאות דרשה ממני הרבה מאוד שעות עבודה. לא היו אז קומוניקציה, תחבורה וקשר
כמו היום. אהוד שרת בחצרים ומשם לכפר יהושע זה היה כמו לנסוע ללונדון היום. היינו
מתראים במסיבות שונות של חיל האוויר, אבל אני ממש לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה
שראיתי אותו.
כשאהוד נהרג, גם אני הייתי מגוייס באותו בסיס. זו היתה תקופה קשה לכולם. היה חיל
אוויר קטן, וכמעט את כל מי שנהרג הכרתי. בקורס שלנו סיימו 71 טייסים והיום חצי כבר
אינם בחיים. נדמה לי שנשארנו תשעה. חלק נהרגו בתאונות אוויריות. הבטיחות לא היתה
84
