אהוד שלי
מטוס קרב שיצא כבר מהשימוש בקרב ושימש להדרכה בקורס טיס. היינו עושים טיסת
מכשירים, עם מדריך ולומדים על ידי כך שאת תא החניך כיסו בבד, כך שראינו רק את
המכשירים, לא ראינו החוצה. אבל המטאור היה מטוס קצת ״מפותל״, אולי מפני שהתיישן.
הוא לא המשיך ממש ישר כמו פלס מים. בשבילי זה היה תרגול מאוד קשה ובדרך כלל
נגמר בצלילה ספיראלית )צוחק(. לאהוד היה מדריך בשם צור בן ברק ולא היתה כימיה
ביניהם, הוא אהב להתעמר באהוד. הוא היה לוקח את אהוד לטיסת מכשירים והיה עושה
לו תרגילים כאלה, שאהוד היה משתולל. הוא היה יורד מטיסה כזו, כולו קללות ונאצות.
בכל זאת, לדעתי הצנועה, אהוד היה הטייס הכי טוב בקורס. גם בהמשך דרכו - ההישגים
שלו כטייס, היו נושא לקינאה בטייסת. הוא שלט במטוס כחומר ביד היוצר, תמיד הוציא
מהמטוס דברים שאני לא יכולתי להשיג, עשה הכול פי שבע יותר טוב ממני. אמנם הוא
לא היה חניך מצטיין בסיום הקורס, אלא נפתלי, עליו השלום, שהיה גם כן אחד החברים
הטובים של אהוד. חניך מצטיין הוא לא רק מי שטס הכי טוב, אלא מכלול של דברים.
כשהיינו סגני משנה וטייסים, עברנו לטוס באורגנים. שם עשינו את האימון המתקדם להיות
טייסי קרב. יחסית להיום, בטיחות הטיסה לא היתה משהו, למרות שחשבנו את עצמנו
לאלופי הזהירות. יום אחד שלחו אותי ואת אהוד לעשות אימון של תרגיל שנקרא ׳התקפות
רבע׳ יחד. זה תרגיל שבו מטוס אחד הוא מטרה והשני עולה מעליו, עושה פנייה, מצלם את
ההתקרבות וכאילו קולע ואחר כך מתחלפים. אני מודה באשמה שאני הייתי אחראי על
הזוג. היינו צריכים לטוס מחצור עד מצפה רמון וחזרה, אבל היה אובך, התברברנו ו... טסנו
יותר מדי רחוק, בקיצור, חזרנו הביתה מושפלים, ואף אחד לא ידע... )צוחק( הרבה זמן
שמרנו זאת בסוד, אבל עכשיו חל על זה כבר חוק ההתיישנות.
למרות החברות בינינו, לא היינו יוצאים לבלות יחד בחופשות. ראשית, היינו פחות קלי
תנועה מאשר היום, לא היה רכב פרטי לאף אחד. בזמנו היינו טסים גם בימי שישי, והיה
סוף שבוע קצר. אהוד היה מאוד משפחתי. בסוף השבוע היינו כל אחד עם משפחתו.
כיון שתמיד ישנו באותו חדר, הסיפור הכי בולט שיש לי על אהוד זה כמה היה לו קשה
לקום בבוקר. כשכבר היינו מדריכים, היה צריך לרדת לטייסת בשבע וחצי, ואי אפשר היה
להעיר אותו. הייתי משתגע. איך אפשר להעיר את אהוד? אני זוכר את
זה עד היום. הוא היה יושב על המיטה, היה מוריד את השעון ושם אותו
על הרצפה ליד המיטה. ״אהוד, קום! אהוד, קום! כבר שש וחצי, רבע
לשבע!״
אהוד מרים את השעון)בקול ישנוני( ״לא, רק רבע לשבע, תן לי עוד עשר
דקות״.
אני: ״בוא, תתגלח, קום כבר״.
״לא, רגע״.
אני זוכר שהיתה לו מכונת גילוח רמינגטון חשמלית. ״אני אתגלח בדרך
לטייסת״, היה אומר לי. יום אחד עלה בדעתי רעיון. לקחתי את השעון,
סובבתי אותו לשבע ועשרים.
״אהוד קום״.
״מה השעה?״
״שבע ועשרים, תראה בעצמך״.
״מה השעה? אוי, ברוך, שבע ועשרים! מה, למה לא הערת אותי״.
הוא קם, קופץ ואני נינוח, רבע לשבע, יש זמן.
היה לי אז פיאט 0011, ואהוד היה אומר: ״יורדים עם המיליצ׳נטו לטייסת״.
אהוד, נפתלי ועמית
83
