ידידות
נוף, היינו בערך 021 חניכים, התחילו לימודים וכל מיני טרטורים, עבודות רס״ר. יש גם
קטע קרקעי של אימוני חי״ר של קורס טיס. זה שלב שבו כבר מתחיל הניפוי, אבל רק מעט.
לפני זמננו קורס טיס היה בנוי מתקופה אחת של טיסה במטוס סטירמן, מטוס קל, שתי
תקופות טסו על מטוס הארווארד, מטוס בוכנה ותקופה אחת טסו על מטאור. כשאנחנו
באנו, החליטו להכניס את הפוגה לבית ספר לטיסה. פחדו שלא יהיו מספיק פוגות, לכן
החליטו שחצי קורס יעשה את המתכונת הישנה וחצי קורס - יעשה פייפר ופוגה. כך יצא
שבשלב הראשוני, אני הלכתי לסטירמן ואהוד הלך לפייפר. בסופו של דבר, כולנו עברנו
לפוגות.
בניגוד אלי, אהוד היה טייס טבעי. הקורס, הטיסה,
הלכו לו בקלות. טיס דורש מספר תכונות:
אינסטינקטים מתאימים, יכולת של חלוקת קשב
ושתי ידיים טובות בשילוב עם מחשבה טובה, מהירה,
בהירה. השילוב בין המחשבה והידיים קובע את רמת
הטיסה, כמו בנהיגה. חלוקת הקשב דרושה מפני
שצריך לטוס, לשמוע, לדבר, לחשוב, להסתכל במפה,
ועוד. לאהוד הלך בקורס הרבה יותר טוב מאשר לי.
אני בקושי שרדתי. )צוחק ומספר לי אנקדוטות שונות
על עצמו.( עלי היו אומרים שאם יקחו את הראש
שלי, והידיים של אחד החניכים הזריזים, יצא טייס
מעולה. לאהוד היה את השילוב הזה: גם ראש וגם
ידיים. אמנם הוא היה גמלוני על הקרקע, אבל במטוס
לא צריך כושר גופני. צריך מחשבה מהירה ובריאה
וידיים טובות לבצע מה שהראש אומר.
כולם ידעו שאהוד הוא טוב מאוד, אבל אהוד עצמו לא היה בטוח בזה. השקיפות בזמננו
היתה הרבה פחותה מאשר היום, לא ידענו מה המדריכים חושבים עלינו. אנשים לא ידעו
כמה אחרים טובים יותר או פחות מהם. חיינו די בערפל, לפחות אני הייתי כך. כל אחד
היה מסוגר בדלת אמותיו, עם צרותיו והתלבטויותיו וכל הזמן היו הדחות, כמובן. דיברנו
המון על זה בינינו, אבל לא היתה לנו הערכה. כולנו היינו לחוצים וגם אהוד. קשה היה
לחלוק את החוויות. כל הזמן דיברנו על ״מה עשיתי״ ו״מה לא עשיתי״, אבל קשה היה לנו
לאמוד את רמת הטיסה של חברינו. היית עושה טיסה רעה, אז היה נדמה לך שמחר כבר
מעיפים אותך. אתה עושה טיסה טובה ־ אתה בעננים. היום, בגלל השקיפות, יש לחניכים
מידע הרבה יותר מדויק על עצמם.
לגבי אהוד, היום כמבוגר אני מבין שבנוסף לכל המתח הזה, הוא היה גם לחוץ בגלל אחיו.
אז לא חשבתי על כך, אבל עכשיו אני רואה את התופעה הזו על הילדים שלי. כי מה, יוסי,
אחי, יהיה טייס ואני לאי אבל אף פעם לא דיברנו על כך.
בשלב יותר מתקדם, לפני מבחנים, אני הייתי לחוץ מאוד. אהוד, לעומת זאת, היה שאנן,
הוא היה הולך לשק״ם.
אני אומר לו: ״אהוד, מה, אתה לא לומד? תלמד!״
אבל הוא לא... הוא היה אז מעוניין באיזו נערה, ניסה לחזר אחריה, הלך אליה במקום
ללמוד. ״יהיה בסדר ברוך״, היה אומר.
בשלב האחרון של קורס טיס, בקורס מתקדם, היינו ברמת דוד וטסנו על מטאורים. זה
החניכים - וינטרוב, עמית לבני ואהוד,
עם המדריך איתן ראשוני
82
