אהוד שלי
ברוך הלחמי
אני בן כפר יהושע בעמק יזרעאל. מנעורי התעניינתי בטיס, משום שכפר יהושע נושק לרמת
דוד, בסיס חיל האוויר. הייתי בגדנ״ע אוויר, את חופשות הקיץ שלנו היינו מבלים בבניית
טיסנים ועשיתי גם קורס דאייה במסגרת זו.
התנדבתי לקורס טיס, ושם פגשתי את אהוד. גרנו בחדר אחד, מיטה ליד מיטה, מהיום
הראשון עד היום שהשתחררתי. אני זוכר אפילו שיצאנו לסדרה והיינו באוהל סיירים יחד.
גם כששרתנו כטייסות שונות התגוררנו בחדר אחד. כשהיינו מדריכים בבית ספר טיסה,
היה לנו חדר משותף לשנינו. כך היה תמיד.
בראשית ההכרות שלנו, אהוד לימד אותי לעשן. הוא היה מעשן עוד בבית שימוש של
בית הספר והמשיך לעשן כל השנים. היינו בטירונות יחד, באותה כיתת טירונים. זה
. כיון שבה״ד 4 היה מלא, העבירו שתי פלוגות
i960
היה סוף מחזור אוגוסט או יולי
לטירונות במחנה 08, מחנה של הנח״ל ליד פרדס חנה. הטירונות היתה די קשה, ונמשכה
חודשיים. טירונות היא די קשה לכל אחד ואז לא היו קורסי הכנה כמו היום. אבל
הנח״ל רצה להראות לנו, חיל האוויר, מה זה טירונות, ולכן אולי עשו לנו עוד יותר
קשה.
אהוד תמיד פחד, היה חרד... שלא יעמוד ברמה של אחיו הגדול, שהיה כבר טייס. אז
לא הבנתי את זה, קיים הרצון של אח צעיר להצליח כמו אח מבוגר. יוסי היה טייס,
לכן גם אהוד רצה להיות טייס. אבל הוא היה גמלוני כזה, הקטע הפיזי היה מאוד קשה
לו. תמיד היה אומר לי: ״ברוך, מה יהיה, תעזור לי״. זה לא סוד, על חניכי קורס טיס
מפעילים לחץ פסיכולוגי. האתגר הוא לטוס, אז מה, ניכשל בריצה, בטירונות שכל אחד
עובר?
גם אני לא הייתי מלך העולם, גם לי לא היה קל. קראו לנו למסדרי פתע, צריך להיות
ממושמע, לצאת החוצה ולעמוד במסדר אחרי שתי
דקות... היה צריך לעזור קצת לאהוד להתארגן
מהר. גם אם אין מדובר על עזרה לשרוך לו את
הנעליים, תמיד היתה עזרה מוראלית, ו״אל תשכח
את זה״ וייבוא, אני אעזור לך, אני אחזיק לך את
הרובה, אתה תחזיק לי״. זה היה הדדי לגמרי. היינו
חברים, עזרנו זה לזה.
אחרי הטירונות, בשלב המכין בתל נוף, כשהתחילו
הלימודים, זה היה כבר משהו אחר. כל מי שבא
לקורס טיס הוא... מינימום איי קיו יש לו.
אנאלפביתים וטיפשים לא באים לשם. לא זכור
לי שמישהו נכשל בלימודים התיאורטיים בכלל.
בשעתו, תקופת אימון היתה של ארבעה חודשים,
והיו שלוש תקופות בשנה. אנחנו היינו מחזור יולי,
אבל הקורס נפתח באוקטובר. היינו קורס 73. בתל
נפתלי, עמית ואהוד
81
