ידידות
אובססיה, הוא היה חייב לגמור קורס טיס, להוכיח לעצמו שהוא שווה משהו. אני זוכר
שהוא סיפר לי על המסעות הקשים, על הדם שירד לו מאצבעות הרגליים בזמן ההליכה,
איך לא היו חולצים נעליים בלילה ואיך השכיבו אותם על גדרות תיל, ועוד ועוד. הוא סבל
נורא, אבל התעקש ועבר את הטירונות למרות כל הקשיים.
ואז הוא עבר קורס טיס ונהייה טייס! ופתאום מתחילים להגיע אלי סיפורים - שאהוד לא
סתם טייס, הוא טייס מעולה. טיסה היתה הדבר שהוא עשה הכי טוב מכל יתר הדברים.
הוא היה טייס פשוט גאון. לא יאומן לאיזו דרגה של טייס הוא הגיע, את זה שמעתי מכל
הכיוונים.
מה שעוד הפליא אותי, אמרו עליו שהוא לא רק טייס גאון, אלא גם טיפוס כרימזטי. אהוד?
בין החברים הוא היה טיפוס אנטי-כריזמטי. היום אני מבין שיתכן שבנסיבות מסויימות
אדם מפגין כישורים שאיננו מפגין בנסיבות אחרות. בכל אופן, אצלנו בנתניה אהוד היה
ההפך הגמור. והנה בצבא הוא הפך לדמות של מנהיג! השליטה המעולה
במטוס עוד התקבלה על הדעת, כי הזכירה קצת את השליטה באופניים
והנהיגה המושלמת שלו ברכב - אבל מנהיגות? זה היה כל כך מפתיע.
כשאהוד נעשה טייס גם המראה שלו השתנה. הוא נעשה בחור חסון, פתאום
חדל להיות נער שמנמן, דובי ומסורבל וקיבל גוף נהדר. הוא הוריד את
כל קפלי השומן שלו, ופתאום ראית את היופי שלו. הוא היה פשוט בחור
יפה! אחרי מלחמת ששת הימים הופיעה תמונת שער שלו בעיתון ״הארץ״
ושם הוא לדעתי סמל היופי! אני גם זוכר שבאותה תקופה, כשהייתי סטודנט
בירושלים, אהוד בא במדים לבקר אותי. בדיוק היתה אצלי איזו ידידה
וכשהוא עזב, היא היתה בהלם מיופיו. היא אמרה: ״איזה גבר נאה!״ הוא
פשוט כבש אותה.
אבל למרות שאהוד כל כך השתנה פיזית, עדיין הוא נשאר מאוד צנוע.
גם אחרי שהתחילו לספר סיפורים על מעלליו בחיל האוויר, על הפלות
של מטוסי אוייב, עדיין זה לא השפיע על אופיו. בחברה הוא לא נהג לספר
על עצמו דבר. היה נראה כאילו אלה סיפורים על מישהו אחר... הוא כלל
לא היה שוויצר כמו במיתוס הטייס שיצר עזר וייצמן ״הטובים לטיס״.
אהוד הסתייג במיוחד מטייסים שניצלו את התדמית הזו כדי ״לסדרי׳ כל
מיני נערות, כאילו מגיע להם הכול. הוא מאוד לא אהב את זה. הוא היה
אדם מוסרי עם רמת יושרה גבוהה.
אני עצמי הייתי בצבא בהנדסה קרבית, והבסיס שלי היה בחצור. אחרי שאהוד גמר קורס
טיס, הציבו אותו גם כן בחצור. שרתנו בבסיסים סמוכים והיה בינינו קשר. אהוד היה בא
לבקר אותי. פעם אחת הוא ביקש לבוא אלי ליום שלם, להכיר מה שאני עושה. ״אחר כך
אתה תבוא אלי״, הוא הציע. באמת הוא בא אלי, התעניין ושאל אותי המון שאלות על
התפקיד שלי, הייתי מדריך לחבלה ולמיקוש אז. הוא התפעל ממה שעשיתי כאילו הטיס
שלו בטל בשישים מול התפקיד שלי, למרות שכמובן זה היה בדיוק ההפך, אני חשבתי
שלהיות טייס זה פי מיליון ממה שעשיתי.
אחרי זמן מה, בוקר אחד הוא בא לקחת אותי אליו לבסיס וביליתי איתו שם כל היום, מ-6
בבוקר עד 01 בלילה. זה היה יום של חוויה, אף על פי שלא לקח אותי לטיסה אז, כי
באורגנים אי אפשר היה לקחת נוסע. בהזדמנות אחרת גם טסתי איתו. פעם הוא היה קצין
מטווח בחולות חלוצה ואז הוא בא אלי במיוחד לירושלים, לקח אותי לשדה דוב, ושם עלינו
על מטוס קל והייתי איתו יום שלם במטווח אווירי בחלוצה. אגב, אני זוכר שבין הטייסים
1691 - אהוד בקורס מכין לטיס
78
