זיכרונות על סימה ובצלאל
את בצלאל המשכתי לראות. כל חייו הוא עבד מאוד קשה. בשנות השישים, כשהתחלתי
לעבוד אצל פרימן, היה לי מפגש עם בצלאל בבית החרושת. הוא היה מגיע עם האספקה,
מביא פרי הדר לבית החרושת. כל הנהגים והמשאיות עמדו בתור גדול כל הלילה. כשעבדתי
לילה, הייתי יורדת אליו, מגישה לו תה, כמו שלימדו אותי, והיו לנו שיחות ארוכות. עד
שהוא נפטר הייתי מבקרת אצלו.
משפחת חנקין היא משפחה... שקשה לי לתאר במילים. זו פעם ראשונה שפגשתי משפחה,
גם אמא וגם אבא, משפחה עמוקה וחמה כל כך. כשהיו באים אליהם קרובים או חברים,
הם נתנו יחס מאוד יפה לכולם. היה לי מזל לזכות בקליטה כזו!
שמרנו על קשר עד הסוף. סופם של סימה ובצלאל היה עצוב. את סימה ביקרתי בבית חולים
בירושלים וגם אצל המשפחה ששם היא גרה, ואחר כך כשחזרה הביתה. גם כשישבה בכסא
גלגלים, היתה מבקשת שייקחו אותה למספרה, שיסדרו לה את הציפורניים. כשהייתי מגיעה
אליה היא היתה בודקת אותי מכף רגל על הראש. זה הוכיח לי שהיא חזרה לעצמה. היא
שמה לב לכל פרט, גם בשנים המאוחרות האלה. היא לא דיברה הרבה, ובעיקר ־ אף פעם
לא דיברה על אהוד. אחרי כמה שנים, הטיפולים שקיבלה כנראה התחילו להשפיע. אני
זוכרת שנה אחת, כשהיינו באזכרה של אהוד, נכנסתי לדירה, והיא אמרה: ״נו חנקה, מה
את אומרת, אהוד שלנו איננו.״ זו היתה הפעם הראשונה שדיברה כך אתי.
בשבילי היא היתה ונשארה אשה אצילית. בילדותי קראתי ספרים של טולסטוי, שם מתוארים
אנשים אציליים כאלה. האצילות היתה הטבע שלה. וקצת, טיפה מזה, היא העבירה אלי.
אחרי שהיא הלכה לעולמה, המשכתי לבקר את בצלאל. ביקרתי אותו פעם בחודש. הוא כבר
לא עבד ונשאר בודד, היו לנו שיחות ארוכות, על הילדים, על סימה על הכול. גם בימים
האחרונים הייתי אצלו, תמיד נישק אותי וחיבק אותי: ״את כמו בת שלי״. נשארנו משפחה.
בצלאל כן דיבר על אהוד. היה להם אלבום תמונות שהם הוציאו והוא היה גאה לספר לי
מי היה בכל אזכרה, מי מחיל האוויר היה מגיע. זה היה לו מאוד חשוב. הוא המשיך לספר
לי איזו הצלחה היתה לאהוד בתור טייס, ואמר שעוד לא סיפרו הכול. כשיגיע הזמן יספרו
הכול על אהוד, ונבין שהיה גיבור גדול.
קשה לי לעצור את הדמעות כשאני חושבת
על שלושתם, סימה, בצלאל ואהוד, שאינם
אתנו.
עברתי איתם חיים יפים מאוד. אני גאה
במשפחה הזו, וגאה שעברתי חינוך שלהם.
אהבה כמו שקיבלתי אצלם, אף פעם לא
היתה לי בחיים.
המשפחה ליד הבית בנתניה. 0791
72
