אהוד שלי
במשחק אנחנו, שהיינו יותר רגילים במשחקי כדור, התחלנו לשגע אותו עם הכדור. הוא
ביקש את הכדור בחזרה ורצה ללכת הביתה, אבל אנחנו המשכנו לשגע אותו. הוא כעס מאוד
עלי! הייתי החבר הכי טוב שלו, אז איך אני בוגד בו בעצם... מאז היה אתי ברוגז, דבר שמאוד
כאב לי, כי בסך הכול מאוד אהבתי אותו. כאשר נפגשנו שוב בכיתה חדשה בתיכון
טשרניחובסקי, פתאום התחלנו לדבר כאילו שום דבר לא קרה ומאז המשכנו את החברות.
זה היה בשבילי יום מאוד שמח, כאשר חידשנו את הקשר, אני בהחלט זוכר זאת.
בבית הספר התיכון התבלטה עוד תכונה של אהוד - הוא היה מאוד לא שוויצר. רבים מאיתנו
היו משוויצים במה שהם עשו או לא עשו, בהורים שלהם. אהוד לגמרי לא היה כזה. תמיד
היה מתעניין בך, במה שקרה לך, נותן לך מחמאות על מה שעשית. אני, למשל, הייתי מצייר
וכותב, ובאיזשהו שלב בתיכון נעשיתי כתב ספורט. אהוד תמיד גילה עניין במה שעשיתי,
והיה מחמיא לי. על עצמו אף פעם לא דיבר, הוא ביטל את עצמו, כאילו הוא לא היה חשוב.
זה היה המיוחד שבו.
אהוד היה גאה מאוד בזה שיש לו אח טייס. הוא העריץ את יוסי גם משום שהיה תלמיד
מאוד טוב, בייחוד במקצועות הריאליים. יוסי היה מאוד חברותי, תמיד היו לו חברים. אני
חושב שיחד עם הגאווה ביוסי, אהוד קינא בו קצת. בתיכון, כשלמדנו, יוסי היה טס מדי
פעם מעל בית הספר התיכון במטוס שלו. אהוד כבר ידע לפי הרעש שזה יוסי ואז כנשוך
נחש, היה פורץ החוצה, עולה בריצה לגג בית הספר, עומד שם ומנפנף ליוסי. כולם ידעו
שכאשר יוסי בא עם המטוס שלו, אהוד עוזב את הכיתה. גם המורים סלחו לו על כך.
בתיכון אהוד לא יצא עם בחורה! למעשה בפעם הראשונה שהוא יצא עם בחורה היה כבר
בצבא. אבל לימים הוא סיפר לי שבתיכון הוא היה מאוהב באחת התלמידות בכיתה. היא
לא היתה מושכת, לא היתה חתיכה, ולמעשה חוץ ממנו אף אחד לא שם עליה עין, אבל אהוד
התאהב בה. מה הוא מצא בהל חשבתי שהיא הזכירה קצת את אימו, ואולי זו היתה הסיבה.
לא יצא מזה שום דבר, כמובן.
אהוד היה יושב-בית. החברים מכיתתנו בתיכון היו מרבים לשבת בבית קפה ברחוב דיזנגוף
פינת הרצל בנתניה, בית קפה שהיה שייך לאביו של אחד החברים שלנו. אהוד אף פעם לא
ישב איתנו. היינו הולכים למשחקי כדורגל של מכבי נתניה והוא לא הלך. כולנו היינו אז
גם בצופים ואהוד לא. במוצאי שבת הוא לא הסתובב ברחובות, כמו שכולנו נהגנו לעשות,
הוא לא השתולל ולא השתובב. הוא היה פשוט בבית. מה הוא עשה שם? הוא לא קרא הרבה
ספרים, לא היתה אז טלוויזיה, אלא פשוט אהב להיות בבית עם הוריו. כשיוסי היה בבית
הם היו יחד והיו מדברים המון. לא רק שהבנים היו מאוד קשורים למשפחה, אלא גם ידעו
כל דבר על מה שקורה במשפחה המורחבת, ופרטים הכי קטנים על עברם של ההורים ־
הכול הם ידעו. זה היה ממש מופלא בעיני.
אהוד היה תלמיד מאוד בינוני, גם בעממי וגם בתיכון. המעבר של אהוד לצבא היה בשביל
כולנו הפתעה גדולה, ממש תדהמה. למרבית ההפתעה אהוד הגיע לקורס טיס! חשבנו שאולי
זה בזכות יוסי, אולי הוא סידר לו משהו. מסתבר שהסיפורים שיוסי היה מביא הביתה כל
שבת הכניסו אותו לעניינים. יוסי מאוד הלהיב אותו ואהוד החליט ללכת בעקבותיו. אבל
בעינינו זה מאוד לא התאים לו, מה פתאום! איך אהוד, שהיה טיפוס כל כך אנטי ספורטיבי,
לא השתתף בהתעמלות ולא בגדנ״ע ולא יצא איתנו למסעות, בקורס טיס?! מה, איך!?? טיס
היה בינינו שיא של ספורטיביות, אומץ לב וגבורה, בשילוב עם אינטליגנציה גבוהה. אהוד
גם לא היה תלמיד טוב, מה לו ולטיס! זו היתה חידה.
אחר כך אהוד סיפר לי על הטירונות שעבר בנח״ל במחנה 08, וכמה סבל שם. הוא הגיע
לצבא ממש שמנמן, היה לו נורא קשה, אך הוא נשך שפתיים והמשיך. זו היתה אצלו ממש
77
