אהוד שלי
כשיוסי היה חוזר הביתה מפעם לפעם, פעם בחודש אולי, ראיתי קצין. בחיים לא ראיתי
קודם קצין או חייל. ראיתי בו איזושהי סמכות. הוא היה בחור נהדר. השתדל להסביר לי
כל דבר, מה זה צבא, איך הוא בנוי ואיך כל אחד כשמגיע לגיל 81 רוצה ללכת לצבא
ולתרום משהו למדינה. לאט לאט הבנתי וראיתי את הכול בעיניים לגמרי אחרות. זה לא
לקח הרבה זמן. בגיל 02 אפשר להשפיע בקלות. המשפחה הזו נתנה לי כל כך הרבה!
בהתחלה הפריע לי שהיו באים חברים ליוסי ואני הרגשתי מאוד זרה ביניהם. היו באים
הרבה חברים וחברות, דיברו עברית יחד, וממני התעלמו. היום אני מבינה את זה, הם היו
מדברים על הצבא. אבל אז הרגשתי כאילו לא מתחשבים בי. בכל זאת בחורים ובחורות
בגילי, הם לא יכולים לתפוס שאני הגעתי רק עכשיו מברית המועצות וקצת להתחשב בי
ולדבר גם אתי. זה קצת הפריע לי. עכשיו שאני רואה איך מקבלים עולים חדשים, על כל
הטעויות האלה אני לא חוזרת. )צוחקת(
אבל כשיוסי ואהוד היו לבד, הם מאוד התייחסו אלי, לא עזבו אותי לרגע. הכי הרבה נתן
לי אהוד, עם האהבה שלו וההסברים הפשוטים. כל דבר היה מסביר לי כמו לילדה קטנה
ואני קיבלתי את זה. היה לי מאוד מאוד נעים.
יוסי ואהוד עזרו לי להבין את החברה הישראלית. זה לא היה פשוט, אחרי שברוסיה הכניסו
לי לראש שרוסיה הכי טובה והכי חזקה והכי מוצלחת. אני זוכרת שהלכנו בפעם הראשונה
למצעד של יום העצמאות. אמרתי ליוסי: ״יוסי, החיילים הולכים לא כל כך יפה״! )צוחקת(
הרי איך הם צועדים ברוסיה, אחד אחד בקו ישר על המילימטר וכולם באותו גובה, וכולם
מרימים רגל לאותו גובה... ופה, בפעם הראשונה, ראיתי את השלומפריי הזה של החיילים,
ואיך הם הולכים. אבל זה לקח לי בדיוק שנה שעברתי... חזרתי בתשובה מהר מאוד. יוסי
אמר: ״מה זה חשוב איך החיילים הולכים! חשוב מה שיש להם בלב!״ וזו אמת, זה נכון.
אחרי שנה כשהלכתי למצעד כבר הרגשתי שהם היו הכי יפים, הכי מוצלחים, כול החיילים
שלנו!
הכול בזכות סימה ומשפחת חנקין. היה לי מזל גדול שהגעתי אליהם. כל מה שיש לי היום
בעד המדינה שלנו, בזכותם. בשבילי יוסי כמו אח. כל פעם שאני נפגשת איתו אני מאוד
מתרגשת. כשהוא נותן לי חיבוק ונשיקה, עוברת בי צמרמורת. חוזרים לי כל הזיכרונות.
סימה לימדה אותי דברים אחרים לגמרי, יותר נשיים: איך להתנהג, איך להיות ליידי. לא
מצא חן בעיניה איך שאני לבושה. היא הלכה אתי לחנות בגדים ואמרה: ״אני רוצה לקנות
לך שמלה, שתהיי לבושה, כך לא הולכים״. לפעמים כשנסעתי לשבת הביתה, ביום ראשון
היתה אומרת לי כשחזרתי: ״חנה׳לה, את לא מסודרת. לא היית במספרה? השיער שלך לא
מסודר!״ היא לא היתה יוצאת מהחדר לא מסודרת! היתה פעם בשבוע הולכת למספרה,
מאוד מטופחת. אף פעם לא ראית אותה בחלוק בית. היא הלכה על עקבים גבוהים, ליידי
אצילית מכף רגל עד הראש. אומרים שהחינוך הראשון שהתינוק מקבל זה מה שהכי חשוב
להתפתחותו. לי סימה נתנה את החינוך הראשוני פה בארץ. עד היום זה נשאר.
הקשרים שלי עם משפחת חנקין נמשכו אחרי שעזבתי את האולפן. כשהתחתנתי, סימה
היתה באה לעיתים קרובות לבקר אותי בבית שלי ברמת גן. פחדתי מכל ביקור, כמו
מביקורת! הייתי מבריקה את הבית. קניתי כוסות זכוכית, כדי להכין לה כוס תה חיפשתי
קוביות סוכר במיוחד, כמו שהיא אוהבת. רעדתי מפחד! הגברת הראשונה באה לבקר אותי.
הקשר בינינו נמשך עד שנפטרה.
אהוד התגייס באוגוסט לצבא, היה עסוק בקורס טיס ולא היינו הרבה בקשר, אבל נשארנו
ידידים. הוא בא לבקר אותי. מאוד חיבבתי אותו. בשבילי הוא נשאר ילד, אינני יודעת
מדוע. המבט שלו, חמוד כזה, עגול כזה - תמיד עם הומור. בחור נהדר. היינו ממש חברים.
71
