זיכרונות על סימה ובצלאל
חנה טפו
אבי היה בן דוד של סימה, אמו של יוסי. זו איננה קירבה משפחתית גדולה, אבל היא איננה
עומדת בשום פרופורציה למה שהמשפחה הזו היתה בשבילי. לרקע המיוחד שלי יש מקום
מרכזי בהתייחסות שלי למשפחת חנקין, כפי שפגשתי אותה בעלייתי ארצה. משפחת חנקין
היתה בשבילי סמל ועד היום יוסי הוא כמו אחי.
נולדתי ב-0491 וחונכתי בברית המועצות. מגיל שבע עד 71, במשך עשר שנים, גדלתי בבית
יתומים. כך עברו עלי השנים היפות ביותר בחיי אדם... לא היו לי לא אבא ולא אמא. את
אמי הרגו בזמן המלחמה, כשהייתי בת שנה. כשהייתי בת 7, אבי נתפס על זה שהיה מעורב
בעסקים אסורים בברית המועצות אז והוא ישב עשר שנים בבית סוהר. בבית היתומים
קיבלתי חינוך נוקשה וגם שטיפת מוח חזקה מאוד. על רקע זה, מה שראיתי
במשפחת חנקין היה כל כך משמעותי עבורי! אילו גדלתי פה, עם אבא ואמא,
ייתכן שהייתי מרגישה אחרת.
כשהגעתי בשנות השישים המוקדמות ארצה, בעצם לא כל כך רציתי לעלות.
קיבלתי חינוך אחר לגמרי, אפשר לקרוא לזה שטיפת מוח, שרוסיה היא המקום
הכי טוב. אבל אבי יצא מבית הסוהר ויחד עם אחי הגדול החליטו לעלות.
אותי הם לקחו ממש בכוח איתם. אבי ואחי כבר ידעו מה זה ישראל. אני לא
ידעתי כלום! בבית היתומים אסור היה לנו לדבר על נושאים כאלה ואני גם
לא רציתי, זו האמת. הייתי לגמרי לא מוכנה לעליה.
הגענו לכפר סבא, היכן שהיתה לי דודה אחת. הייתי צעירה ואמרו שאני צריכה
ללמוד עברית. אז לא היו כל כך הרבה אולפנים ושמענו שיש אולפן עקיבא
בנתניה ושם לומדים יום יום, חמישה ימים בשבוע. לא קיבלתי מקום מגורים
באולפן, אבל דודה שלי אמרה: ״יש לי קרובים בנתניה, משפחת חנקין והם
יקבלו אותך. אחרי כל כך הרבה שנים בארץ, גם הם צריכים לתרום משהו
לקליטה״.
סימה היתה מגיעה כל יום שישי או שבת לדודה חדווה בכפר סבא, הן היו
מאוד קרובות זו לזו. אז, לא הבנתי מה ההתחייבות שסימה לוקחת על עצמה
ומדוע. בשבילי זה היה מאוד מוזר, הרי הם לא היו חייבים לעשות מעשה
כזה. בכל אופן, הייתי אז במצב שמישהו מחליט בשבילך, מישהו עושה את
הכול - ואני הסכמתי לנסוע. כך הגעתי אל משפחת חנקין.
זו תמונה שבחיים לא אשכח: אני מגיעה לנתניה, למשפחה הזו, שגרה במין ביקתה קטנה
ואני רואה גברת אצילה. סימה היתה כל כך אצילה, שלא יכולתי לקרוא לה אלא ׳גברת׳!
כל התנועות שלה, המראה שלה והדיבור שלה היו כל כך אציליים. בהתחלה, קצת פחדתי,
נרתעתי והסתייגתי מכל זה, הרי אף פעם לא הייתי במשפחה. חשבתי - איך הם יקלטו
אותי, איך הם יסתכלו עלי, בכל זאת אני מרקע אחר לגמרי. ואז ראיתי את בצלאל, עם
חיוך רחב, חמים, ותכף הרגשתי שיש משהו טוב בפנים. ובצד היה ילד עם מכנסים קצרים,
שמנמן כזה, מאוד חמוד, עם חיוך יפה ועיניים מבריקות אמרתי לעצמי: לא רע, לא רע פה.
למרות הפחד הראשוני, התאהבתי בהם ממבט ראשון.
כמובן לא ידעתי עברית, דיברנו קצת יידיש וקצת בשפת הידיים. יוסי כבר לא היה בבית,
68
