זיכרונות על סימה ובצלאל
היתה לה סבלנות לקניות שכאלה. לא היו לה בנות משלה והיא
נהנתה משתי בנות שרוצות בגדים יפים ואימצה אותנו. היינו
מטיילות ברחובות נתניה וקונות נעליים ושמלות על פי טעמה.
הנכונות של סימה להיות המלבישה שלנו, יצרה קשר מאוד
טוב בינינו. אני תמיד אומרת שהיו לי כמה אימהות, סימה
היתה אחת מהן.
זה לא היה רק קשר חומרי. סימה היתה מקשיבה לנו. אמא
שלי היתה קצת יותר חומרנית וזה ברור, היתה לה דאגה רבה,
כי היתה לבד. כלומר, הייתי יכולה להגיד לסימה מה מרגיז
אותי והיא היתה יכולה למצוא לי תשובות בגובה העיניים,
כמו חברה.
סימה היתה מאוד אינטליגנטית וגם משכילה. היתה לה אחריות
לגבי הלימודים של הבנים שלה. היא היתה יושבת איתם ודואגת
שיכינו את כל השעורים. היה לה ביטחון שהיא יכולה להסתכל
בתוך הספרים שלהם ולהגיד - עכשיו תעשו כך. אצל אמי לא
היה דבר כזה.
כשעבדתי במשרד החינוך היתה סימה חוקרת אותי שעות איך
אני מסתדרת. היא שאלה על עמיתי לעבודה, מתוך רצון להגן
עלי, היא השקיעה בזה אנרגיה ואני זוכרת כמה שהיא דאגה
לי. היתה לה נשמה גדולה והיא לא הצטמצמה בחומריות. בגלל
התכונות האלה, הבית של סימה היה מלא צעירים, חברים
של יוסי ואהוד מהתיכון ומהצבא. תמיד אנשים היו באים
להתארח, גם חברים טובים של ההורים ביקרו שם הרבה וכולנו
היינו קשורים זה בזה. סימה היתה הציר המרכזי של החבורה.
אף פעם לא ראו שהבית בעצם קטן. תמיד היה שולחן ואוכל בשפע. המטבח שלהם היה
קטנצ׳יק, אבל היא הסתדרה בו היטב. כשהיתה נכנסת למטבח, הכול היה מתנגן לה.
סימה היתה אשה מאוד דומיננטית. היא היתה מאוד מעורבת בחיי ילדיה, כלותיה ונכדיה.
היא החזיקה את כל הקופה של המשפחה. כולם כיבדו אותה, היה לה נפח כזה באופן טבעי.
כשיוסי הלך לקורס טיס, סימה היתה מאד מפוחדת. מצד שני, העובדה ששני הבנים טייסים
היתה מקור לגאווה גדולה. חיל האוויר והמפקדה שלו היו בבית משפחת חנקין! שני בנים
טייסים בחיל האוויר ולא סתם טייסים! טייסי קרב בדרגות גבוהות! כל ההילה היתה שם
בבית.
עד היום כשאני אומרת, ״אני בת דודה של מי שהיו פעם הטייסים חנקינים״, אומרים לי
בהערצה: ״מה, החנקיניסן זה משהו!״ אבל אצל סימה זה תמיד נשאר יחס אמביבלנטי. אמא
יהודייה נורמלית לא יכולה להתעלם מהסכנות.
כשפרצה המלחמה, אני זוכרת כמו היום את היום שלמחרת יום כיפור, כשצלאל צלצל:
״ציפורה, אהוד איננו״. ואז התחילה כל הטרגדיה.
השנים הבאות לא היטיבו עם סימה והשכול האכזר לא ריפד את חייה. אני זוכרת את היום
שבו הודיעו על החזרת גופות החללים ממלחמת יום כיפור בסוריה. אמי, שהיתה מאוד
אמפטית עם סימה ביגונה, אמרה באותם הימים: ״הלוואי שיהיה לה לפחות קבר לבכות
עליו״.
אהוד בביה״ס התיכון
66
