אהוד שלי
תמיד אזכור את ההלוויה רבת המשתתפים, שהשתרעה למעשה מבית משפחת חנקין ברחוב
דיזנגוף ועד בית העלמין הצבאי בנתניה.
על אהוד אינני יכולה לספר הרבה. אני רק זוכרת תינוק נחמד כזה, שכל הזמן היה מתגלגל
ונופל והאף שלו היה תמיד פצוע. תמיד אהוד ויוסי היו קרובים ביניהם הרבה יותר מאחים
רגילים.
אהוד היה חביב מאוד, פתוח ונחמד, כמו כל משפחת חנקין. אני זוכרת מפגש אחד עם אהוד
כשהוא היה כבר תלמיד תיכון. יוסי היה אמור אז לצעוד במצעד יום העצמאות בירושלים
ואנו יצאנו, קבוצה של בני דודים, עם אהוד לצפות בו. אהוד ישב ליד היכל שלמה עם
חבילת סנדוויציים ואמר: ״אני באתי הנה מוקדם, אני אתפוס מקום טוב, אני חייב לראות
את יוסי צועד״. הוא היה אח מאוד מסור.
באותה תקופה התחיל אהוד להגיד: ״יוסי טייס, גם אני אהיה טייס״. כיוון שאחותי ואני
היינו מאוד שונות זו מזו, נהגתי להגיד לאהוד: ״מה יש, תהיה קברניט בחיל הים, אחד טייס
כמו יוסי.״ הם היו הולכים דבוקים
בדיוק
ואחד קברניט״. והוא בשלו: ״לא, לא, אני אהיה
אחד לשני. הוא היה צריך להיכנס בדיוק לנעליים של יוסי.
נהיגה, ואחר כך טיסה, היו חלק מהעולם של שלושת הגברים במשפחת חנקין: צלאל, יוסי
ואהוד. על אהוד סיפרו שהוא נהג במשאית עוד לפני שלמד ללכת, בעמידה, כדי לראות את
הכביש לפניו. כשקיבלתי רישיון נהיגה, הם אמרו לי: ״היכנסי לאוטו, ועכשיו יש לך שלושה
בוחני נהיגה. סעי, סעי״, ואז, כשעצרתי קיבלתי ציון: ״את נוסעת לא רע. ניתן לך רישיון
נהיגה.״ זה באמת היה טסט, שלושה נהגים ושני טייסים!
תרבות ההנצחה שונה בכל משפחה. במשפחת חנקין, שנה אחרי שנה פוקדים את קברו של
אהוד בני משפחה וחברים, מקומם לא ייפקד זה למעלה משלושים שנה. דיברתי לא אחת
עם יוסי בעניין זה, ואמרתי לו כי זו תופעה יוצאת דופן, אם כי נכון כי לאחר 33 שנים שיני
הזמן נוגסות מעט גם בהתכנסות זו. ראיתי מעט משפחות כאלה. תמיד באים ואף אחד לא
מעלה בדעתו שביום שלמחרת יום כיפור לא יתייצב בבית העלמין בנתניה, עם כל מפקדי
חיל האוויר שמגיעים בקפדנות. היו גם כתבות ארוכות על אהוד בעיתונות, עיתון שלם
הוקדש לו. יוסי נשא נאום יפה על הקבר במלאות 03 שנה, תאר את הקרבות של אהוד אחד
לאחד. במקרה של אהוד ויוסי - תרבות ההנצחה מתבטאת גם בזה שהילדים המשיכו את
הדרך, גם הם נעשו טייסים.
67
