אהוד שלי
בצלאל וסימה זכורים לי היטב. הם כנראה התחתנו באהבה רבה שם בליטא. את צלאל
קשה לי לאפיין, למרות שדיברתי איתו הרבה בחיי. הוא היה חלוץ עם רוח טובה, אדם
מאוד שקט, מקבל את הכול. גם בסוף החיים כאשר היה לו מאוד קשה, שרד
את כל זה בשקט. הוא עסק באמצעי הובלה, תחילה עם פרדות, אחר כך עם
משאיות וחבר לחברת הובלה גדולה. בענייני הנהיגה הוא עשה קואליציה עם
שני בניו, קודם היו נהגים איתו יחד במשאית ואחר כך טייסים. פעם יוסי לקח
אותו לאמריקה והראה לו מפעלים לייצור מכוניות ומשאיות. זה היה דבר גדול
בשבילו, כי זה היה העניין המרכזי שלו מבחינה מקצועית. אין שום דבר דרמטי
שאני יכולה לציין לגביו.
סימה, לעומת זאת, היתה דמות מאוד ברורה בשבילי ובשביל אחותי. היא היתה
אישה נאה, יפה אפילו ומשכילה. אני זוכרת אותה שומרת בעזרת גורסט )מחוך(
על הממדים שלה, עם רגליים חטובות. תמיד היתה מאוד מקפידה על ההופעה
החיצונית. היא היתה בלונדינית ועיניה היו כחולות, כמו אהוד, מאוד נעימה,
יפה ואסתטית. באישיותה סימה היתה עירונית מגונדרת ומפונקת, גם כשגרו בכפר.
החיים בנתניה הלמו יותר את אישיותה. בהשוואה אליה, אמי ובעיקר דודתי היו
ממש כפריות. סימה לא דיברה בקול רם, הקפידה על לבושה ותסרוקתה ונעלה
נעליים עם עקב גבוה. היא היתה תופרת שמלות אצל מנצי, תופרת צמרת בזמנו,
כשאחרים היו קונים לבוש ב״אתא״. גם בכפר הזה ששמו קדימה, היא הלכה על
עקבי שפיץ. סימה הקפידה על מפות שולחן מעומלנות בביתה והיו לה כלי אוכל
ממותגים ברוח הימים ההם - סרוויס רוזנטל, גביעי יין קריסטל וגביעי כסף. היא היתה
אמנית באפייה. כשעוגת הטורט נאפתה, היה צריך ללכת בבית על קצות האצבעות כדי
שהרוח ״לא תפיל את העוגה״.
תמיד היו אורחים בבית. מן המטבח הקטנטן בבית בן הקומה האחת ברחוב דיזנגוף 02
בנתניה היו יוצאות ארוחות גדולות.
עדות למפונקות של סימה היא הנסיעה שלה עם יוסי התינוק בחזרה הביתה לליטא, אל
ההורים. רק במזל גדול הצליחו לחזור ארצה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. יוסי הגיע
אז עם מעיל פרווה לבנה וכובע להגנה מן הכפור ותמונתו במעיל זה עוד הסתובבה בינינו
ימים רבים.
למרות שהעיר הלמה הרבה יותר את אופייה של סימה, היו גם בכפר מעלות שהיא מיצתה
אותן מבחינתה. בקדימה היו ״יקים״)יהודים יוצאי גרמניה( רבים והיא היתה מאוד קרובה
אליהם והעבירה אלינו מתרבותם. למשל, קיומן של חגיגות יום הולדת לילדים. אם חגגנו
ימי הולדת וקיבלנו מתנות - הכל בזכות סימה והמנהגים שחידשה
בנוסף לכך סימה הביאה מה״יקים״ תרבות של גינוני שולחן ואביזרי המטבח. היו, ביידיש,
״בכרלאך״, גביעי כסף ליין ו״באקאלן״ - גביעי יין גדולים מקריסטל. המהגרים מגרמניה
מכרו סטוקים שהביאו מחוץ לארץ, ואם היה לסימה כסף מעבר לצריכה המיידית, היתה
קונה מהם. כך השיגה סרוויס של רוזנטל, למשל. שלא כמו אחרים שכיסו את השולחן
בשעוונית, אצלה היתה מפה גם ביום חול. הכול היה מעומלן ומגוהץ. היא בעצמה הכינה
את כל זה וגם הרבתה לאפות ולבשל.
היו קשרים מאוד הדוקים ביני ובין אחותי לבין סימה. אבי נהרג בתאונת דרכים כשהיינו
מאוד צעירות ומאז לקחה אמי על עצמה את פרנסת המשפחה. היתה עסוקה מאוד, לא היה
לה זמן ללכת איתנו לקניות. כך, סימה הפכה לכתובת. כבר בתור ילדות צעירות נסענו אל
סימה לנתניה ושם היו החנויות המתאימות. סימה לא רק שהיתה מבינה באופנה, אלא
אהוד וההורים
65
