זכרונות על סימה ובצלאל
ציפורה צוק
רודנית מצד אימו של יוסי, נשמעת במורה טיפוסית, עבדה שנים רבות
במשרד החינוך, היום במעט בת 07. בדבריה משולבים קטעים שהבינה
בבתב בבית, יחד עם דבריה בשיחה שהיו מתובלים בהומור רב.
נולדתי בארץ בשנת 6391. יוסי ואני תמיד היינו בני אותו גיל, כך כ-07 שנה. אמי ואמא של
יוסי הן בנות דוד, שנשאו אותו שם משפחה, קסל. שם זה נשא חשיבות מיוחדת כי הוא
ביטא בשבילנו שקודם כל אנחנו ליטאים, גזע יוצא דופן, המחייב לשמור על המסורת.
טייגלאך)בצק מבושל בדבש( למשל, הוא מאכל שרק ליטאים יודעים להכין ורק הם מסוגלים
לאכול. כל הליטאים באזורנו הכירו אחד את השני והמליצו מאוד שילדיהם יידבקו אלה
באלה ולא חלילה בפולנים, למשל. הפולנים נבדלו מאיתנו ביידיש וכמובן גם בצורת ההכנה
של הדגים לשבת.
למרות שיוסי ואני צברים, הטביעו בנו את הליטאיות הזו, וכתוצאה מכך כל אחד מאיתנו
עלה לרגל בבוא הזמן לשאבלי בליטא, עיר המוצא של משפחתנו.
בילדותי לא היו אנשים רבים בארץ ולא היו הרבה קרובי משפחה. לצלאל אביו של יוסי,
לא היה אף קרוב אחד פה ולסימה, היו רק שתי קרובות - אימי ואחותה, היא דודתי. אנחנו
גרנו ברמתיים, על ציר התחבורה המרכזי של הארץ. דודתי גרה אז בכפר סבא, במרחק הליכה
ברגל מאיתנו. אצלה גרה גם אם אמי, סבתא
שלי, שהיתה דודה של סימה. אלה כל הקרובים
של סימה וצלאל בארץ.
סימה וצלאל הקימו את המשפחה הקטנטונת
שלהם בקדימה ואחת לכמה זמן היו לוקחים
את הפרדות ובאים אלינו ואז אצלנו ״עכשיו כבר
יש משפחה״. הם נראו לי גם אז ובוודאי היום,
מאוד לבד שם בקדימה, בניגוד למשפחה שלי
שהיו לנו מצד אבי המוני קרובים פה. סבתא שלי
שהיתה אשה מאוד דומיננטית, היתה מעין סבתא
גם בשביל יוסי, שכמובן לא היתה לו סבתא
משלו.
אחת לכמה זמן בשבת היה מתקיים הביקור
המשפחתי הזה ואז היה לנו ריטואל. היו מוציאים
את הפטיפון ומשמיעים את ״ישמח מוישה״ של
יוסל׳ה רוזנבלט צלאל היה עושה חגיגה עם השיר
*
הזה, בעזרת תנועות ידיים מתאימות. עד היום,
כשיוסי מרים לי טלפון, הוא מדבר אלי בקוד,
ואומר: ״מדבר ישמח מוישה״.
יוסי על הפרד
64
