במעגל הקרוב
משפחות חיל האוויר יחד, זה היה נורא. כל יום היו מגיעות המכוניות כדי לבשר וכולם
עמדו לראות למי הם ניגשים. לשמחתי לא חוויתי את החוויה הזו.
איבדנו הרבה חברים גם לפני אהוד וגם אחריו. עוד בתור שלישה בטייסת היו לי התמודדויות
עם מוות של טייסים. בעבודה ההיא גיליתי שבטייסות הפכו לפעמים את המוות לצחוק
ציני, כדי להוריד את המתח. הרי אי אפשר היה לבכות כל הזמן.
תמיד דאגתי לטייסים במשפחתי, אבל שמרתי את זה בפנים. כך עד היום. אייל הוא טייס
מילואים מאוד פעיל. כל שבוע הוא טס, הוא מוביל רביעייה בקרב ובכל התרגילים הוא
משתתף. ברור שאני מודאגת, אני כל הזמן... פוחדת שידפקו לי בדלת. היו תקופות שגם
להיות טייס באל על, כפי שהיה יוסי, לא היה בטוח כלל. אבל אני לא מראה את זה כלפי
חוץ. וודאי לא כלפי הילדים - כי מה אדאיג אותם? אני חושבת שכולנו כך, סוגרות את
הפחד בפנים.
טובה, למשל, לא חתמה לבן הצעיר שלה, לעודד, שילך לשרת כטייס. היה לה מספיק טייס
אחד במשפחה. אני הכרתי את יוסי כשהוא כבר היה טייס, אז מה אגיד לו: צא מזה? היה
גם מובן שהוא יחזור לטוס אחרי שאהוד נפל; אמנם הוא לא טס במלחמת יום כיפור, עד
כמה שאני זוכרת עכשיו. אחרי המלחמה, יוסי נעשה מפקד בית הספר לטיסה ואחרי
שהשתחרר, שנים רבות היה טייס באל על. תמיד החשש קיים, כל יום.
אני חושבת הרבה על כך שהמשפחה לא עשתה שום דבר להנציח את אהוד עד עכשיו. גם
הבנים של אהוד לא ביקשו לדעת על אבא שלהם. היתה איזו שתיקה במשפחה ולשתיקה
הזו יש מחיר, כמובן. ליוסי, עד כמה שהוא רצה לדבר, היה מאוד קשה. נוצר חוסר נוחות
להתחיל להעלות את הנושא ולאט לאט זה נכנס למצב שכבר אי אפשר לצאת ממנו, מין
מעגל קסמים כזה. אני שמחה שעכשיו כנראה זה משתנה.
אילנה ויוסי, קיץ 8002
62
