אהוד שלי
עצורה ומאופקת. אני חושבת שהיא אמרה לארנון שאהוד נהרג, הוא היה כבר בן שש. אבל
לא ראיתי מה היה אחר כך, כי הם לא נשארו אצלנו. טובה העדיפה לנסוע לקיבוץ. יום
אחרי זה, המשפחה שאימצה אותה במעגן מיכאל והילדים קוראים להם סבא וסבתא - כי
אין לטובה הורים מילדות - באו ולקחו אותם לקיבוץ. ושם נשארה. אנחנו כמובן באנו
הרבה לבקר אותה שם.
הקושי הגדול ניכר על יוסי, אני הייתי צריכה לתמוך ביוסי, לעזור לו עם ההורים ובכלל
לא הייתי פנויה לעצמי. ההורים של יוסי היו אצל אמי בירושלים כשאהוד נהרג, אמי כבר
היתה אלמנה אז והם היו אצלה מסיבות רפואיות. עבור יוסי ההורים כבר לא היוו תומכים,
אלא להפך, הוא היה צריך לתמוך בהם. והוא בעצם נשאר רק אתי. היו עליו כל כך הרבה
מטלות קשות מבחינה ריגשית. כל הליווי של ההורים במצב הקשה שלהם נפל עליו וגם
הדאגה לטובה והילדים, אם כי לא היינו צריכים לדאוג להם פיזית, אבל... להיות שותפים.
יש משהו שאפילו לא סיפרתי ליוסי. יוסי היה בטוח שאהוד נהרג. אבל תמיד מנקר איזה
ספק. יום אחד לקחתי חברה ונסעתי איתה למרכז חיפוש שבויים - היו אז מרכזים כאלה
בתל אביב ובוודאי בכל עיר. החלטתי שאני הולכת, אולי... שם היו תלויות על הקירות המון
המון תמונות שצילמו צלמי חוץ את השבויים שלנו ואנשים באו להסתכל בתמונות כדי
לזהות. נכנסתי למרכז כזה... זו היתה חוויה מאוד קשה. היו שם אנשים בכל המצבים. או
שאחד גילה והתחילו צהלות שמחה וצרחות, או שאנשים יצאו בוכים, כי לא ראו.
כל התמונות היו מודבקות על הקירות עם נעצים. התמונות היו מעיתונים, או תמונות
שפיתחו מצילום, תמונות שהורידו מהטלוויזיה, כל מיני צורות. כל תמונה שגילו ־ הדביקו,
כדי שאנשים ינסו לזהות. אני הגעתי מראש עם המון התלבטות, אבל החלטתי שאני עושה
את זה. נכנסתי למקום, התחלתי להסתכל מהר, רפרפתי. כמובן שלא ראיתי כלום. כתבתי
מכתב לאהוד - למקרה שהוא חי. אבל גם מהר מאד ברחתי משם, כי זה היה מקום קשה
ביותר. אפילו לא סיפרתי על כך, לא ליוסי ולא לטובה, לאף אחד.
אחר כך, היו לנו כל מיני הצעות לתפקידים יפים בחו״ל, כנספח אווירי וכדומה. אני מאוד
רציתי לצאת ולהתאוורר קצת, אבל יוסי דחה כל הצעה. הוא לא רצה להשאיר פה את
ההורים ואת טובה, הוא היה התומך העיקרי של כולם ולכן לא נסענו.
להיות אשתו של טייס קרב ולימים גם אמא של טייס קרב, זה כמובן לא פשוט. במלחמת
ששת הימים יוסי למד בטכניון, לקחו אותו לטייסת ואני נשארתי בחיפה. היינו מדברים
בטלפון. היינו תמימים מאוד. אני זוכרת שיוסי צלצל לי אחרי שהוא התקיף במיתלה. והוא
היה נלהב: ״אילנה!!! אני חוזר מ... את לא יכולה לתאר לעצמך מה אני ראיתי!״ הוא היה
ככה ב״היי״. ״איך כל השיירות שוכבות שמה לאורך הדרך ו...ו..״ כולם כמובן מיד באו
לשמוע מה אני מספרת.
באותו זמן היה עוד טייס שלמד בטכניון ואני מיד צלצלתי לאשתו, כאילו לעודד אותה
וסיפרתי לה שכרגע יוסי צלצל, ו... והיא אמרה: ״ואת חשבת כמה זה עלה לנו?״ שאלתי:
״מה זאת אומרת?״ והיא ענתה לי בקרירות: ״אולי נפלו מטוסים?״
זה היה כאילו שפכו עלי מים קרים באותו רגע, כאילו קיבלתי סטירת לחי.. מההתלהבות
של יוסי, ראיתי רק צד אחד. תפסתי את עצמי שאי אפשר סתם ככה להרים טלפונים לנשות
חיל האוויר.
במלחמת יום כיפור, גרנו בנוה רום בשכונה שבה גרו רק משפחות טייסים. היו רואים שבא
אוטו מהמטה ומסתכלים לאיזה בית הם נכנסים. הכרנו אחד את השני ומיד הטלפונים
בינינו - זה קרה, וזה קרה. הולכים לבקר והולכים לעודד ו... במלונות שבהם גרו הרבה
61
