אהוד שלי
רק אני, אלא כמובן יוסי ובעצם כל המשפחה. אני בהחלט קיבלתי את אהוד כחלק מהזוגיות
שלי. היה ברור שאם אני עם יוסי, אני גם איתו. הוא חלק מהתכניות שלנו ולא יכול להיות
שהוא יהיה פתאום בצד. גם כשהתפתח הקשר בינו לבין טובה הוא סיפר לי והתייעץ אתי.
אני הראשונה במשפחה שידעתי שהוא הולך להתחתן איתה.
נראה לי שהוא מצא בי אחות, כי אחות לא היתה לו. הוא היה מפנה אלי את כל הדברים
שאי אפשר לדבר עם אח עליהם - מה לקנות לנסיעה, איזו מתנה להביא, מה דעתי על
החברה. השלמתי לו את הפינה הזאת. גם לי לא היה אח ובהחלט, מבחינה זאת הוא מילא
איזה תפקיד בשבילי.
למשל, באחד מימי העצמאות הראשונים, אולי לא השתחררתי עדיין, היה מטס של חיל
האוויר בתל אביב. יוסי היה אמור לטוס ואהוד לא טס כי הוא היה עדיין חניך. אני זוכרת
שנפתלי, החבר הטוב שלו, ואהוד ואני, החלטנו שניסע יחד לתל אביב למטס. שלושתנו
ישנו באיזשהו מקום ומראש תיכננו על גג של בית מסויים, שעלינו עליו כדי לראות את
המטס. כך ביליתי את כל יום העצמאות איתם, עם אהוד ונפתלי.
אחרי החתונה, נוצר קשר מאוד יפה בין המשפחה של יוסי ומשפחתי. כשהיינו מזמינים
את המשפחה לירושלים, אהוד היה מגיע איתם וגם הוא יצר קשר מאוד טוב עם הורי. הס
אהבו לדבר פוליטיקה ו״מה יהיה״, רימה אומרים בחיל האוויר על זה ועל זה״. לבעלה של
אמי שהיה עורך דין, היה משרד ושם היה טלפון. כמקובל אז, חשבו שאין צורך בטלפון
גם בבית. כשאהוד עמד לנסוע לארצות הברית לקבל את הפאנטום, הוא אמר להורי: ״אני
אשמור על קשר טלפוני בתנאי שתכניסו טלפון הביתה״. וכך הם הלכו והזמינו טלפון כדי
לשמור על קשר עם אהוד.
אני זוכרת אותו באופן כללי. מצד אחד הוא היה מאוד חייכן, מצד שני לדעתי הוא היה
עקשן גדול. אם הוא החליט שהוא רוצה משהו, הוא עשה מעשה והשיג את מטרתו. כמו
יוסי, גם אהוד היה מדבר הרבה. יוסי ואהוד ישבו שעות ודיברו בלי סוף, על חיל האוויר
או על המשאיות של אבא, על כל נושא. שניהם היו מאוד מעורבים גם בענייני ההורים.
אהוד היה מאד איכפתניק. אבל לעומת יוסי שהוא נוטה להתלבט בדברים ולנתח אותם,
עד שהוא מגיע להחלטה - אהוד היה הרבה יותר מהיר החלטה.
אחרי שהתחתן הוא היה איש משפחה למופת. מאוד אהב את הבנים. בכלל, הוא היה מאוד
חברותי, מאוד אהב אנשים והיה גם מאוד מקובל. היו לו הרבה חברים, גם כרווק וגם
אחר כך עם טובה, היה להם בית פתוח. תמיד רצה להזמין אליו. גם יוסי יש לו התכונה
הזאת. וכמו יוסי, כמובן, לא ידע לרקוד. בכלל, הוא היה קצת מסורבל.
לא ראיתי אותו קורא ספרים, אבל לא היה להם זמן לכך, לכל הטייסים. אפשר לסכם את
אישיותו בכך שהוא טס, היה עם חברים, עם משפחתו וישב ודיבר עם יוסי. תמיד דיברו
ביניהם ואם לא ישבו באותו בסיס, אז בטלפון. יכלו לבלות שעה-שעתיים בשיחת טלפון,
בסיכום ובניתוח כל חוויות היום.
מאז שאני זוכרת את אהוד היתה לו בעיה להתעורר בבוקר. אני לא יודעת מאיפה זה בא
לו הדבר הזה. אותי זה מאוד הרגיז, כי הוא היה כאילו מטיל את האחריות על מישהו
אחר. לקום לבית הספר זו היתה האחריות של אמא שלו, בקורס טיס זה היה עניינו של
נפתלי ועוד חברים, הסיפור היה ידוע לכולם. נפתלי, שהיה תמיד מעיר אותו בקורס, היה
לפעמים שופך עליו דלי מים. לפעמים יוסי היה לוקח על עצמו להעיר אותו בטלפון, כשאהוד
היה אצל ההורים בנתניה והם לא היו בבית, למשל. הוא היה מבקש ״תעיר אותי בטלפון
בשעה זו וזו״ ויוסי היה זורק את זה עלי לפעמים. אני זוכרת איך ישבתי שעה עם הטלפון,
הטלפון מצלצל, אני סוגרת, מצלצלת שוב וחוזר חלילה - כדי להעיר אותו. הוא גם נהג
59
