במעגל הקרוב
לכעוס על מי שלא היה מצליח להעיר אותו. זה היה מוציא אותי מדעתי!
בחצרים גרנו משפחה מול משפחה. היו לי יחסים מאוד טובים עם טובה, מאוד סמכתי
עליה. אני עבדתי והיא נשארה אז בבית. הרבה פעמים כשהילד היה חולה, היא היתה אומרת
לי: ״לכי, בסדר, אני כבר אדאג לו״. בימי שישי נהגנו לאכול יחד. אני הייתי מבשלת וטובה
היתה מארחת אצלה. העדפתי לבשל ושהבלגן יהיה אצלה. וגם לה זה היה נוח כך.
לא נשמרו אצלי הרבה זיכרונות מוחשיים, אבל אני זוכרת שיחה אחת עם אהוד. כשנרשמנו
לנוה רום, דיברנו הרבה על הנושא. אמרתי שבטח הבית לא יהיה מספיק יפה ואני רוצה
לשפץ אותו. אהוד אמר: ״אני לא הולך לשים כסף בקירות. יותר חשוב לי לרהט ולקשט את
הבית ולנסוע לחוץ לארץ, לבלות וליהנות״. אני זוכרת שאחרי זה, כשנשארנו לבד, יוסי אמר
לי: ״אולי אהוד צודק? אולי לא כל כך חשובים הקירות?״
אבל אהוד לא היה בליין. לפני הנישואים היה טיול אחד שהוא ערך באיטליה עם נפתלי
ועם עמית ליבני, שניהם מהקורס שלו. אנחנו נסענו בעקבותיו בדיוק באותו מסלול. אז זה
היה משהו גדול. חוץ מהטיול הזה אני לא זוכרת שהוא נסע. אבל היו לו תכניות.
לאכול הוא אהב... כללית בנוגע לבילויים - הוא פשוט לא כל כך הספיק. כשגרנו בחצרים,
לא היה איפה לבלות. לפני זה, היתה שנה שלמה שטובה היתה בקיבוץ נווה אור בצפון והוא
היה רץ אליה כל פעם כשהיה לו ערב פנוי. אולי להצגות הם היו הולכים מדי פעם, אני לא
יודעת.
הקרבה במשפחת חנקין היתה מאוד מיוחדת, כמו שממחיש חשבון הבנק המשותף של
ארבעתם. לי זה לא הפריע. כל אחד הוציא כמה שהוא חשב. כמובן לא מיליונים! הם באו
מבית מאוד צנוע שלא הוציא על ריהוט, תכשיטים או כל מיני מותרות. הבתים אז היו מאוד
צנועים. הוציאו על אוכל, על בגד, ללכת להצגה לפעמים. ההורים של יוסי גם את זה לא
הרשו לעצמם.
כשפרצה המלחמה ואת יוסי לקחו למפקדת חיל האוויר, שם
שרת באותה תקופה, עוד לא קלטתי מה שקורה. פתאום ביום
§
כיפור ב-01 בבוקר, אהוד על הקו וזו היתה השיחה האחרונה
שלנו. הוא אמר לי: ״אילנה, טובה והילדים בדרך אלייך״. שאלתי:
״מה, ביום כיפור?״ והוא ענה לי: ״אני רואה שאת לא מבינה,
את לא מבינה בכלל מה קורה״. משהו כזה. וסגר את הטלפון.
1
טובה הגיעה אחרי שעה בערך אלינו, לדירה השכורה שלנו ברמת
השרון. היא כמובן לא חשבה ללכת לבית מלון עם כל הנשים
והילדים, היה ברור לה שהיא באה אלי. גם לי זה היה מובן
מאליו. לקחתי את שני הילדים שלנו, שמתי אותם בחדר יחד,
w
ונתתי לטובה ולילדים שלה חדר. לא היתה שום בעיה בכך.
^ ^ ^ j f
1
־
•
ה
שקי
ה מ ה
ולמחרת ק י
m \
התקופה הראשונה אחרי שנודע לנו היתה כמובן נוראה. יוסי
^
W
קיבל את זה בצורה הכי קשה. עד היום בעצם... 42 שעות הוא ו
^ ^ r
f
לא תפקד. הוא בא הביתה, סיפר לנו, ולא יצא מהבית. טובה׳
י י
1
^^׳*
4
י־•
״
לעומת זאת, יצוקה מברזל לדעתי. היא גם עברה לא מעט בחיים.
I
יש לי זיכרון בהיר איך שהיא לוקחת את עודד, שהיה בן שנה
^־־׳׳
-
־"V"
וחצי, ועושה איתו אווירון: שוכבת איתו על השטיח ומרימה
*—י
אותו ככה על כפות הרגליים שלה. ממשיכה לשחק איתו. היא
מפ ק ד בית הספר לט י ס ה בחצרים
,
,
לא בכתה. לא ראיתי אותה בחיים בוכה. כזו היא, סגורה מאוד,
60
