אהוד שלי
אומר: אם זו לא התמונה השלמה, רק 999.99 אחוז ולא מאה אחוז, אם אין את הקירבה
האינסופית הזו, אני לא יודע כלום.
בספר.
שייכתב
עמיה: אם כן, אני חוששת שנם הפעם תתאכזב ממה
תבין, זה האופי של הזיכרון על אודות אנשים שאינם. עושים להם
נם אם לא בכוונה להזכיר רק את הדברים הטובים.
אידיאליזציה,
נכון, זה בערך מה שנטע גם כן אמרה לי בזמנו. אבל זה חסר לי, כי אני רוצה תמונה אמיתית
ולא תמונה וורודה, וברור לי שאני לא אצליח להשיג אותה. בשנים הקודמות ניסיתי ליצור
תמונה מלאה כזו. החלקיות של התמונה מאוד הפריעה לי. לא רק משום שאינני יודע מי
היה אבא שלי באמת, אלא משום שחשבתי שבדרך זו אני אבין מי אני, למה ואיך. אך כל
עוד שציירו לי דמות אוטופית של אבי, זה לא מסתדר לי, ולא נוח לי...
דיקלה אשתי אומרת לי שאני מאוד דומה לאמי בדברים שונים. גם בלי זה אני יודע שאינני
מושלם! אבל אני רוצה לדעת מאין הדברים באים, מאיפה הם נולדו, גם דברים טובים וגם
פחות טובים. האם ההתנהגות שלי, הדברים שאני אוהב או לא אוהב בעצמי, הם בגלל איך
שהתנהגו אלי כילד, או כל מיני מקרים שקרו לי במהלך השנים? יש לי רק חצי אחד שאני
יודע מאיפה הדברים באים, כלומר מאמי)בצחוק קל(. אני יכול להאשים את אמא שלי
בזה או בזה, אבל אני לא יכול להאשים את אבא שלי אף פעם בכלום, אולי רק בדברים
הטובים.
שמעתי למשל שהיה לו קשה לקום בבוקר - לי אין בעיה כזו בכלל. את אומרת שסיפרו לך
שהוא היה מגיע ישן למטוס, ורק ברגע שהיה יושב לפני המכשירים, היה מתעורר מיד
ב-%002! אני שואל: כמה זה אמיתי וכמה זה סיפור! לי זה חשוב, מפני שמהידיעה הזו אני
מנסה לגזור משהו נוסף.
היום כמבוגר, אני מודע לתהליכים של עיצוב הזיכרון. יש דברים בתחום הזה שאני עצמי
חוויתי לעומק. בשירותי בטייסת בתל נוף, נהרגו שם חמישה אנשים בתאונות אמונים שונות.
חלקם היו יותר קרובים אלי וחלקם פחות. רובם לא היו מושלמים וחלקם, הרבה פחות
מזה. מאז אני יושב באזכרות, ונמצא בקשר עם המשפחות, עם בנות הזוג. כשאני מסתכל
מהצד ומלווה את התהליכים האלה, אני רואה מה השנים עושות לסיפורים על אלה שנהרגו.
אין לי שום ביקורת על זה, זה אנושי מאוד. אבל מכאן אני לומד מה קורה לסיפורים לאורך
השנים. הם מתנפחים, הם סוטים מן האמת שאני זוכר ורואה. כי בלי לפגוע באיש, יש פה
שתי תמונות שונות: לי יש זיכרון או תמונה מסויימת מבן אדם ומנגד ישנו הסיפור, והם
אינם מתחברים. כתוצאה מזה נוצר טשטוש וזה דבר שמאוד לא נוח לי איתו בחיים. ברור
לי שנוצרת במשך הזמן תמונה על הזולת אצל כל אחד והיא איננה אובייקטיבית לחלוטין.
כך גם אצלי. אני יודע על כל אחד מחבריי שנהרגו דברים טובים, פחות טובים, ועוד פחות
טובים. אולם, מן התיאור שאני שומע בערב זיכרון כזה או אחר, מצטיירת תמונה שהיא
בעיני לא אמיתית.
לי קשה לחיות עם טשטוש, עם משהו שהוא לא אמיתי. ברור לי מאיפה זה בא, אני יודע
מי אני וזה איננו מנותק ממני, כלומר זה קשור עם הדרך שבה אני מתייחס למותו של אבי.
לאחרונה אני רואה את התהליך לגבי אח של דיקלה שנפל במלחמת לבנון, מה מספרים
מהלילה הראשון שהוא נהרג? מדברים רק על הדברים הטובים. אין לי שום ביקורת על זה
אצל אחרים. אבל לכשעצמי, כשאני מסתכל על משהו שהוא שלי ורוצה ללמוד ממנו, להבין
על עצמי דברים, אני רוצה תמונה אמיתית ולא מטושטשת. התמונה שיש לי מדמותו של
אבי, בלי טענות לאף אחד, היא בעיניי תמונה-עס-הפרעה, אבל האמת היא שככל שהזמן
55
