במעגל הקרוב
נהרג, הוא היה הבן הדומה לה, והיא לקחה את זה מאוד קשה. אני חושב שלאימהות זה
יותר קשה, אני רואה את זה עכשיו מכך שאח של דיקלה נהרג בלבנון בקיץ האחרון. אגב,
יוסי מאוד דומה לסבא שלי.
סבא וסבתא היו אנשים מדהימים, ראשית כל בחיבור שלהם אלינו. מאוד נהניתי לבוא
אליהם בתור ילד. אבל גם להם לא עשיתי חיים קלים, בגלל אותו עניין, כדי לא להיות
שונה. לסבא שלי היה מאוד חשוב שאני אעלה לתורה בבר מצווה. בקיבוץ זה כלל לא היה
מקובל אז. אמרתי לו: ״סבא, תשכח מזה! אני לא אשנה מהנוהל של כולם בקיבוץ. בקבוץ
עושים בבר מצווה גשר חבלים, כל מיני משימות כאלה. אתה רוצה, בוא. אבל לא יעזור לך,
לא אלך לבית הכנסת, לא תפתה אותי. אני לא אהיה שונה!״ זה היה מאוד חשוב לי בתור
ילד.
לי זה היה מובן ודי ברור שאבי נהרג. בסדר! בסדר אולי זו מילה קלה ופשוטה מדי, אבל
מצד שני, בשבילי לא היה פה סיפור. היתה רק
העובדה שאבי חסר לי בנקודות מאוד ספציפיות
במהלך החיים. למשל כשהתגייסתי, כשסיימתי קורס
טיס, כשנולדה הילדה הראשונה שלנו, או כשנולד
הבן הראשון - זה היה עובר לי בראש. אלה נקודות
שמתבקש לחלוק בין אב לבן, ולא רק בין אם לבן.
כשמיה היתה בת 6, או כשאני הייתי בן 13, אתה
אומר, זה הגיל ש... אבל אלה סיטואציות כואבות
או דוקרות שעוברות, מתרחקות, ולא חוזרות. אבי
לא חסר לי כל היום, זה לא עוטף אותי.
בעבר הפריע לי שאינני מכיר את אבי. אפרים, בעלה
של אמי, הוא בן אדם מדהים. הוא כמו אבא, אבל
עדיין לא במאה אחוז. גם אם זה 999.99 אחוז, חסר
משהו קטן. זה לא זה, אז זה חסר. למרות שאת אבא
שלי לא הכרתי, אין לי מושג עליו, ואת אפרים אני
מכיר היטב.
בחיל האוויר קראו לי חנקין בהתחלה, כי אתה הבן של זה וזה, ממשפחה זו וזו. זה היה
עדיין דור שהכיר את אבי ואת יוסי, היום התחלף הדור. היו אומרים ״הוא הבן של״, ״מסכן״,
״נעזור לו״ או ״לא נעזור לו״. אף על פי שמקובל יותר לקרוא לאנשים בשמות המשפחה
שלהם בחיל האוויר, אמרתי: ״לי לא קוראים חנקין, קוראים לי ארנון. יש לי שם״. כך או
כך, מאוד שייכו אותי למשפחת חנקין, וזה מאוד הפריע לי בהתחלה. רציתי להצליח בזכות
עצמי, ולא בזכות השם. בגלל שאני ארנון, ולא בגלל המשפחה.
כל פעם ראיינו אותי עיתונאים, בגלל הסיפור המשפחתי המיוחד. יום אחד דיברה אתי נטע
שדמי, שהיתה עיתונאית במעריב כמדומה לי, והכינה כתבה ליום כיפור. אחרי הראיון הזה,
אמרתי, יותר לא יראיינו אותי עיתונאים. זו היתה באמת הפעם האחרונה שהסכמתי.
אמרתי לה שאני כל הזמן שומע על אבא המון דברים, רק דברים טובים, וזה לא יוצר לי
תמונה של אבא, כי אני יודע שאבא שלי לא היה מושלם. חסר לי את ה... הכול, שתהיה
תמונה מלאה, מי היה האדם הזה׳ לפי מה שאנשים מספרים, יש כאילו כאן אדם מושלם.
היא אמרה לי: ״מה אתה רוצה, אנשים לא רוצים לזכור את הדברים הרעים, רק את
הטובים״. אמרתי לה: ״בסדר, אבל אני רוצה לדעת את האמת״. ברור לי שאין מישהו
מושלם. אני אינני מושלם וגם אבא שלי לא היה מושלם. יש רגעים ביני לבין עצמי שאני
=
®
דצמבר 7691, מעגן
אהוד עם ארנון בן
חודשים
מיכאל,
שלושה
54
