אה ו ד שלי
ארנון חנקץ
בנם הבכור של טובה ואהוד, טייס קרב בחיל האוויר בדרגת סגן אלוף.
אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל מעולם לא התחקיתי אחרי ההיסטוריה של אבי ומה
היה בדיוק. אולי זה בגלל האווירה בבית. אמא שלי היא כמוני, אני כמוה, אנחנו דומים,
איננו מדברים הרבה. ראיתי במה שקרה אירוע שפגש אותי בחיים, לא ניסיתי לחלוב את
אמא ולהציק לה בשאלות. בסך הכול היא התייתמה בגיל 21 מהוריה, גדלה בקיבוץ, ובגיל
72 היא מצאה את עצמה אלמנה עם שני ילדים. אני מניח שהסיטואציה הזו לא היתה לה
קלה היא לא דיברה על אף אחד מהעניינים האלה, כאמור. אבא לא היה משהו שמדברים
עליו.
היום אני בן 93. אבי היה בן 13 כשהוא נהרג, ואני הייתי אז בן 6. אין לי כל זיכרונות מלפני
שהוא נהרג.
סבא בצלאל היה תמיד צוחק עלי, איך יכול להיות שאני לא זוכר, הוא זכר הכול מגיל
שנתיים. אבל לי אין שום זיכרונות. יש לי תמונה על היום האחרון שנפרדנו, שהיא אולי
זיכרון או משהו שנבנה עם השנים מסיפורים. אני זוכר שזה היה יום שישי, יום לפני שפרצה
המלחמה. אנחנו בתל נוף, ואני רואה את אבא הולך להמריא על המסלול. זה הכול. אמנם
גרתי כמבוגר בתל נוף שנים אחדות, לכן היתה לי תמונה ממשית של המקום.
מהיום שבו הוא נהרג אני זוכר פחות או יותר איך יוסי הגיע הביתה לרמת השרון, ואמר
לנו... מפה ואילך יש לי בלקאאוט. הפעם הבאה שאני זוכר משהו היא מכיתה א׳ בבית
הספר בקיבוץ מעגן מיכאל, אחרי המלחמה. מה היה בינתיים? אני לא זוכר איך הגענו
לקיבוץ או את פירוק הבית בתל נוף, למשל. קרוב לוודאי שלא הייתי שם, אלא אמא עשתה
את זה לבדה או עם חברים.
לא היתה לי שום בעיה להיקלט בחברת הילדים בקיבוץ. זה היה עדיין קיבוץ עם לינה
משותפת, וגם זה היה בסדר גמור בשבילי. הרי נולדתי בקיבוץ הזה, ורק כשמלאו לי בערך
שנה עזבנו אותו ועברנו לגור בבסיס. למשפחה שאימצה את אמי היה ילד צעיר שלמד אתי
בכיתה, התייחסתי אליו כאל בן דוד, וזה הקל על המעבר.
אני זוכר שתמיד חששתי להיות שונה. אמי למדה עבודה סוציאלית, והרגיז אותי שעושים
מחקרים על ילדים שהתייתמו. תמיד אמרתי: אני לא אהיה שונה! אני רגיל, כמו כולם. זה
שאני יתום לא יעשה אותי שונה. לא קרה כלום, מושכים קדימה. הייתי אומר לאמי: ״אל
תביאי לי כל מיני מחקרים, כל מיני עובדות סוציאליות לעתיד שיעשו עלי מבחנים אס אני
נורמלי או לא נורמלי״. אני מניח שמה שקרה השפיע עלי, ומשפיע עלי, אבל לא רציתי שיציגו
אותי כשונה יש לי שם, אני לא חנקין אלא ארנון, נורמלי כמו שאני מבין את המילה הזו.
לא הסכמתי לשתף פעולה עם הגישה שמגיע לי תפקיד כזה או אחר ביום הזיכרון, למשל.
אמרתי: ״אם יש תור שכולם עושים את התפקיד הזה, גם אני בתור, אבל לא כמשהו מיוחד
לי בגלל אבי. אל תצביעו עלי כל הזמן, תורידו את האלומה ממני, לא ביום כיפור ולא בשום
יום אחר״.
זה קשור לזיכרון ילדות אחר שיש לי, עם סבא וסבתא שלי. היה לי כיף איתם, אף על פי
שאני מעדיף לא לזכור אותם כפי שהיו ממש בסוף. סבתא עברה דעיכה גדולה אחרי שאבי
53
