במעגל הקרוב
בפנים, ארנון החליט להיות טייס כמו אהוד. היה חשוב לו לגמור קורס טיס כחניך מצטיין,
כי אבא שלו תמיד היה מצטיין. ובאמת כך היה.
אני מאוד שמחה שארנון ועודד הכירו את הסבא והסבתא חנקין. לצערנו סימה נפטרה
מוקדם למדי והיתה חולה לא מעט שנים במחלה מאוד קשה. היא חלתה בנפשה עוד לפני
שאהוד נהרג, ולא פעם אמרתי שמישהו מכוון את הדברים כנראה... כי אולי למזלה היא
חלתה ולכן קיבלה את הסתלקותו של אהוד באופן אחר ממה שהיה מקבל אותה אדם
בריא. נראה לי כי המחלה קצת הגנה עליה, כי היתה נתונה כל כך בתוך עולמה.
ארנון ועודד מאוד אהבו אותם, למרות שהסבתא היתה חולה, והסבא באחרית ימיו היה
טיפוס נרגן כל היום... בזכותם הם למדו לכבד אנשים זקנים. הם גם קלטו מהם את הצורך
לחיות בצנעה, זו ממש תכונה מולדת אצלם. כשהסבא בצלאל היה לוקח את עודדי שלי
לבילוי בנתניה, הוא היה אומר לו: ״בוא, אני אקנה לך מתנה״. עודד היה מודה לו ואומר
שהוא אינו צריך שום דבר. כשסבא היה משדל אותו לקנות בכל זאת משהו, היה בסופו של
דבר אומר: ״אתה יודע מה, סבא, בוא נקנה עציץ לאמא״. )צוחקת( יש בזה משהו מאוד
חנקיני - לחשוב על האחרים בתוך המשפחה, ולהסתפק במועט.
ברור לי שלכל אחד יש רגשות כלפי אנשים שהוא איבד, זה לא דבר שנסגר. לא יצא לי לדבר
עם הילדים שלי על זה. אף פעם לא דיברתי, לא שאלתי אותם: האם אתם חושבים על אבא
שלכם, מתייחסים, נזכרים בו לפעמים, ובאיזו סיטואציה! אני חושבת שיש דברים בחיים
שהם תמיד שם, אף פעם לא עוזבים אותך. אני יכולה לשבת במשרד שלי מאוד עסוקה, לא
משנה מתי, פתאום עובר מטוס בשמיים, וישר אני רואה את אהוד מול העיניים. זה קורה
בעוצמות כל כך חזקות. שלושים ושלוש שנה, וזה לא נגמר אף פעם!
אינני צריכה יום זיכרון, זה לא אומר לי כלום. אבל מטוסים בשמיים - ישר אני רואה את
אהוד מול העיניים שלי, ואני מניחה שכך זה יהיה תמיד.
טובה והנכדים - מאיה, יובל וגל
52
