אהוד שלי
בבוקר, יוסי חזר הביתה, אני חושבת שזה היה
בסביבות 21 בצהריים. אילנה, אני והילדים היינו
בבית. זה היה מוזר שהוא נכנס, לא קלטנו בדיוק
מה הוא עושה בבית בשעות האלה. אני זוכרת
את המבט שלו - הוא לא היה דומה לעצמו כלל.
זה לא היה יוסי, אלא משהו אחר לגמרי. יוסי
עמד כמו מומיה בדלת. כאילו יצא ממנו כל הפנים
ונשאר רק עור, כאילו אין שם כלום בפנים, לא
דם ולא עצמות וכלום... הוא הסתכל רק עלי, לא
על אילנה, ניגש ואמר לי: ״אהוד איננו״.
אני זוכרת את הרגע הזה. הסתכלתי על הילדים,
כי ידעתי שאני צריכה להסביר את זה איכשהו
לארנון, שהיה אז ילד בן 6. לעודד ממילא לא
אצליח להסביר, הוא היה רק בן שנתיים, אבל
לארנון היה צריך איכשהו להסביר את עובדות
החיים... שיכול להיות כך ולמחרת זה לגמרי
אחרת.
יחד עם זה.... אני טיפוס מאוד רציונאלי. הכול
אצלי מתחיל ונגמר ברציו. האמוציות שלי טמונות
במקום כלשהו בחבילה סגורה כנראה. מהר מאוד
הבנתי שאני מוכרחה לפעול כך שהפגיעה בילדיי
תהיה מינימאלית. כבר באותו רגע, אולי למחרת
בבוקר, ארזתי ואמרתי: ״אני חוזרת למעגן מיכאל״.
לקחתי אותם, ו... זהו, מאז נשארנו שם.
בביצוע לולאה אנכית
היה מאוד חשוב לי שארנון ועודד יתייחסו אל אהוד כאל אבא שלהם. בגלל זה מעולם לא
שיניתי את שמי, רק הוספתי שם חדש כשנישאתי, וקוראים לי חנקין עד היום. ארנון קצת
דומה לאבא שלו חיצונית ובאופי, אבל לא יותר מדי. באיזשהו אופן, מהר מאוד הוא נהייה
גבר קטן וניסה להגן עלי. ההגנה שלו התבטאה בכך שהוא לא רצה לדבר על אהוד אף פעם.
אם קרה והוא התחיל לדבר עליו עם מישהו מהחברים ואני הייתי מתקרבת - מיד היה
מחליף את הנושא. אני לא חושבת שאי פעם מאז ועד היום היתה לנו שיחה על אהוד. ארנון
הכניס את זה פנימה ולא דיבר על אביו. הוא היה ילד קטן ואני כיבדתי את רצונו.
מצד שני גם לא רציתי שישגעו אותו ואת עודד בקיבוץ, שיטפלו בהם באופן מיוחד. בקיבוץ
הרי ישר עטים על הילדים עם הציורים והכיורים, וארבע עוזרות ומטפלות שרוצות לסייע.
אמרתי לחבריה: ״תעזבו את הילדים שלי בשקט. תתייחסו כאילו הם ילדים רגילים, ותנו
להם לגדול באופן נורמאלי. אני לא רוצה שילטפו אותם או שירחמו עליהם.״
אינני יודעת אם זה היה נכון מצידי. הייתי אם בת 72 בסך הכול, במושגים של היום ־ ממש
ילדה. אבל בסופו של דבר, הילדים שלי, למרות החוויה הזו שבוודאי לא היתה קלה, צמחו
להיות אנשים מאוד טובים, תורמים ונהנים. אפשר רק לשבח אותם, ואני אומרת את זה
באופן מאוד אובייקטיבי, כי כמו שאמרתי לך האמוציות שלי הן בשק. אנחנו מאוד קשורים,
וכך גם עם אפרים בעלי ושלושת הבנים הנוספים שנולדו לנו.
אני חושבת שבסך הכול יש לארנון הרבה זיכרונות מאהוד, זיכרונות של ילד, עם הרבה
מאוד הערצה אל אבא שהיה טייס. בגלל הקשר הזה שאף פעם לא יצא החוצה אלא נשאר
51
שישיית מטוסי פוגה
