במעגל הקרוב
הטוב של החפצים שלו היה איכפת לו מאוד, לא מתוך רכושנות - גם לא היה לנו רכוש -
אלא זו היתה תכונה כזו אצלו. הוא מאוד דאג לניקיון ולסדר באוטו שלו, בין אם זה היה
שלו פרטי, או של הצבא. אסור היה ללכלך. אם הייתי יושבת באוטו בזמן נסיעה ודופקת
באצבע עם הטבעת על החלון לפי קצב המוזיקה, זה היה מוציא אותו מדעתו. ״לא לעשות
לי שריטות על האוטו!״ גם בנהיגה, כשהיינו נוהגים יחד, הוא היה מקפיד ומתרגז, מתי
ואיך אני מעבירה הילוך, אוי ואבוי אם זה לא בדיוק בזמן! צריך לחוש את האוטו, לשמוע
אותו, להתחבר אליו. כן?
בקיצור, נורית צלצלה אל אהוד ואמרה: ״צריכים לנסוע״. ואהוד אמר לי: ״אוי, עכשיו ירדו
לה המים באוטו שלי, מה אני אעשה!״)צוחקות( הוא לקח מהבית המון סדינים ושם באוטו,
שלא יתלכלך. אני זוכרת שאהוד חזר, ואמר - ״לנורית נולדו תאומות!״ אמרתי לו: ״אחת
היא שלנו״. זו היתה בשביל נורית תקופה מאוד לא פשוטה. עזרתי לה ככל שיכולתי, הייתי
אצלה המון בבית עם התינוקות, עזרתי לה לקלח אותן, לטפל בהן.
אחר כך עברנו לגור בחצרים, שם גרנו מול אילנה ויוסי, מאוד קרוב, משני צידי הכביש,
והיחסים בינינו עוד יותר התהדקו. זה היה מאוד נוח. אף פעם לא ידעת היכן הבית של מי,
ואיפה מי נמצא באותו זמן. חיינו יחד כמו חמולה. אילנה עבדה. אני ילדתי את עודד ולא
להישאר בחיל האוויר. הציעו לו להיות מפקד טייסת פאנטומים, ואני חושבת שזו היתה
הצעה מאוד קוסמת לבחור צעיר. אז כמובן לא חשבנו שאנחנו צעירים, אבל היום כשאני
מסתכלת על ילדיי, האם הייתי נותנת למי מהם להיות מפקד טייסת? אינני חושבת.
עברנו לגור בתל נוף בסוף אוגוסט 3791, כשבוע לפני תחילת שנת הלימודים. רשמנו את
ארנון לבית הספר בחבצלת. מלחמת יום הכיפורים פרצה כעשרה ימים אחרי כן. אני חושבת
שעברנו מדיור זמני בבסיס לדירת הקבע שלנו אולי יומיים קודם לכן.
כשפינו את המשפחות מהבסיס לקחתי את הילדים ונסענו ליוסי ואילנה לרמת השרון. גם
שם היו לי הרבה חברות, נשות חיל האוויר, כולם מכירים את כולם. למחרת יום כיפור
עבדתי מאז שעזבנו את הקיבוץ, אלא גידלתי
את הילדים. הייתי נוסעת לקניות, לשוק בבאר
שבע, וקונה לכולם, אוכל ובגדים, לילדים שלי
ולילדים שלה. ממילא היה חשבון בנק משותף.
לא קבענו חלוקת תפקידים מסודרת, זה נוצר
מאליו. הילדים שלנו היו המון יחד. אייל שלהם
היה תינוק, והיה מבלה אצלי כמעט כל יום.
אילנה היתה נוסעת לעבודה, בבית היתה לה
מטפלת, אבל המטפלת היתה מביאה אותו אלי:
״הוא רוצה את טובה״. הייתי מבלה איתו המון.
היינו מאוד קשורים.
גרנו בחצרים כשנתיים וחצי, ואז היתה
התלבטות מאוד גדולה אם אהוד ישתחרר מחיל
האוויר או לא. לי דווקא היתה הנטייה להגיד
לו: ״בוא נעזוב את חיל האוויר, מספיק לי,
מספיק לכולם, יוסי טייס, די, לא צריך יותר,
זה לא מתאים״. אהוד מאוד התלבט וחיל
האוויר נורא לחץ עליו, נתנו לו כל מיני הצעות,
ובסוף אה... לא יכולתי לעמוד ברצון שלו
50
