במעגל הקרוב
יוצא כעס נוראי, ולפעמים מבהיל. אבל מי שמכיר את יוסי יודע שהכעס חולף מהר מאוד.
באהוד היו תכונות משפחתיות אלה קצת יותר חלשות. הוא היה בסך הכול דומה יותר
לאמא באופיו, והיה פחות נרגן ונרגז. אהוד היה יותר מופנם מיוסי, ופחות הביא לידי ביטוי
את האנרגיות שהיו בו. הן באו לידי ביטוי במקרים מאוד מסויימים, כאמור.
הקשר עם ההורים ועם יוסי היה דומיננטי בחיינו. אני זוכרת למשל שפעם יצאנו לנופש.
היה לנו תינוק חדש, עודד, שנולד בערך חודש קודם. אמרנו - נצא לנופש בנתניה, ונוכל
להשאיר את התינוק אצל ההורים, כך שאם יקראו לנו לעזרה נוכל להגיע מהר. עוד לא
הספקנו להתמקם בנופש, ומגיע טלפון מבצלאל: ה״מק״ נתקע במצפה רמון, או בעלייה
מסדום, חייבים לסייע בחילוצה כבר אין חופש. מיד אנחנו חוזרים הביתה, מפרקים את
הכול, ואהוד יוצא לעזור - כי יוסי במקרה לא היה פנוי אז. צריך לברר מה קרה למשאית,
ואיך לחלץ אותה, וכולי וכולי. אבל אתה מקבל את זה! הרי כך צריך לעשות. תמיד חשתי
שזה העסק, אין אחרת, ולא היתה לי אף פעם בעיה לקבל זאת.
לעיתים היו קטעים קשים. ההורים היו רגילים שהבנים באים אליהם כל שבת, החל מיום
שישי. כשהתחתנו, ניסינו מדי פעם להגיע, אבל הייתי בהיריון, והיינו רוצים גם להישאר
לפעמים עם עצמנו בקיבוץ. אתה מתחיל לבנות משפחה משלך סוף סוף... פעם באנו לנתניה
לא ביום שישי אלא בשבת. נכנסנו הביתה, ומיד ממבטיו של בצלאל ראינו שמשהו קרה.
הוא אמר: ״תיכנסו ותשבו״, ולקח אותנו לסלון - בעוד שתמיד ישבנו יחד במטבח. הוא
התחיל לצעוק עלינו: ״מה אתם חושבים, שאם אנחנו זקנים לא תבואו לבקר אותנו״! הוא
ממש התפרץ ללא כל פרופורציה. אהוד ואני לא ידענו איך לאכול את האירוע הזה, שכולו
היה לא במקום! הרי בסך הכול באנו לביקור, אמנם בשבת.
היינו מוכנים לעשות כל דבר שהם ביקשו, ולקבל את זה בהבנה ובשמחה. אבל היה להם
קשה לעכל את העובדה ששני הילדים כבר לא בבית. יוסי ואילנה גרו אז בחיפה, כי יוסי
למד בטכניון, ואנחנו היינו בקיבוץ או בבסיס. מצד שני, סימה היתה גם כן מוכנה לעזור
לנו בכל. זה היה בסך הכול הדדי לגמרי. לפעמים היינו צריכים בייבי סיטר, היינו מטלפנים
לנתניה, ואומרים: ״אנחנו צריכים לצאת, תבואו לרמת דוד, לשמור על הילדים״. מיד הם
היו נכנסים לג׳יפ העתיק שלהם, והיו מגיעים עם סירים גדולים של מה שסימה בישלה לנו,
ומתחילים לפרק את האוטו)צוחקת(. זה היה באמת משהו מיוחד.
סימה היתה מבשלת גפילטע פיש ומרק עוף, עם העוף המכובס בפנים. יוסי ואהוד היו
בטוחים שזה הטופ של הטופ! אין בישול זולתו. יום אחד אהוד אמר לי: ״התערבתי עם
מאיר שחר - גם הוא היה טייס ונהרג במלחמת ששת הימים - שאמא שלי מבשלת יותר
טוב מאמא שלו. נעשה תחרות, הוא יבוא לאכול אצלנו יום שישי אחד, ואני אבוא אליו
ביום שישי הבא, ונראה״)צוחקת(... האמונה הזו שסימה הטבחית הכי טובה בעולם, זה
קצת נאיבי לא כן? גם אהוד וגם יוסי היו טיפוסים מאוד נאיביים בסך הכול.
עוד דבר שהיה אופייני למשפחת חנקין הוא הצניעות שלהם. המשפחה היתה מסודרת
מבחינה כלכלית, לא היה חסר דבר, ואם מישהו היה זקוק למשהו, הוא קיבל. אבל אף פעם
לא היה שפע של כסף והם בעצם למדו לחיות מאוד בצנעה, תכונה שאני רואה היום גם
אצל הבנים שלנו. על אהוד סיפרה לי סימה כי כילד קטן, הוא היה מבקש לפעמים לנסוע
לתל אביב. היא היתה נותנת לו מטבע או שטר של חמישה גרוש, בערך סכום כזה, כדי
שייסע לתל אביב ויהיה לו איך לחזור, וגם קצת לבזבז. כשאהוד חזר מאוד מאוחר בערב,
היא שאלה: ״אהוד, איפה היית? למה כל כך מאוחר״? הרי לא היו טלפונים אז. והוא ענה
לה: ״אמא, תשמעי, לא רציתי לפרוט את הכסף הזה, אז הלכתי לתפוס טרמפ הביתה. הלכתי
46
