אהוד שלי
בחתונת טובה ואהוד
שנכנס אליה. במראה החיצוני שלו, אהוד היה אדם עדין, צנוע, חברותי, חייכן מאוד -
כמעט הייתי אומרת לא יכול להזיק לזבוב. אבל כנראה, במפגש הזה בינו לבין המטוס,
היתה נוצרת איזושהי מהפכה פנימית, והוא נעשה נחוש, דרוך וממוקד. גם על פי הסיפורים
ששמעתי, וגם על פי מה שאני עצמי חשתי ־ במטוס אהוד היה הופך לאיש יותר קשוח,
יותר לוחמני. לא פשוט להגיד על אהוד שהוא לוחמני. באינטראקציה הראשונית איתו,
כשהסתכלת בו בעיניים, הבחנת בהתנהגויות שלו והקשבת לחיתוך הדיבור שלו - וודאי
לא היית אומרת עליו שהוא אדם לוחמני. גם במראהו החיצוני, כפי שאפשר אפילו להתרשם
מהצילומים שנשארו, הוא לא נראה אדם לוחמני. הוא היה איש נאה למרות שהיה גדל
גוף, ובמבנה הפנים היה מאוד עדין.
התכונות הלוחמניות שלו באו לידי ביטוי במצב מאוד ספציפי, במפגש עם המטוס. אהוד
והמטוס היו הופכים לאחד, ישות אחת, ואז היו באות אצלו לידי ביטוי תכונות שלא היו
ניכרות בו מבחוץ בהתנהגות היומיומית שלו. זו הכפילות שאני הכרתי. אולי חבריו מחיל
האוויר יספרו שהלוחמנות שלו היתה מופיעה גם בקונוטציות אחרות או בתנאים שונים,
לאו דווקא עם המטוס. אבל אני לא ראיתי את זה אלא רק בטיסה.
ראי, אנשים שלא הכירו אותו ממש, למשל במעגן מיכאל - אף על פי שראו אותו שם בחדר
האוכל כמעט כל יום במשך שנה וחצי - יציינו בתור אחת התכונות הראשונות של אהוד
שהיה ביישן. זה מה שבלט בעיני אנשים שלא הכירו אותו. הוא היה צנוע כזה. במפגש
המקרי עם אהוד לא היית יודעת שהיה בו מעין הכרח להצליח. הרושם הראשון שעשה
היה אפילו אם אני אקצין, של בחור נחבא אל הכלים, עם החיוך הביישני בזווית הפה.
אולם, אם דיברת איתו עוד כמה רגעים היית רואה שהוא איננו כזה. היית חשה בו אנרגיות
פנימיות גדולות, פרפקציוניזם, השאיפה להגיע לשלמות עד כמה שאפשר. הוא ראה והבין
את השלמות ורצה להגיע אליה.
ושוב, זו הכפילות שאני חשתי: מצד אחד, אהוד היה טייס מעולה בכך אין כל ספק. כדי
להיות טייס כזה חייבת להיות בך מין בערה פנימית. ומצד שני, הוא היה חייכן וידע להיות
43
