במעגל הקרוב
נינוח. היו לאהוד עדינות ורוך, עם חיוך מאוד מיוחד בזווית השפתיים, לא צחוק מתגלגל.
אני כלל לא זוכרת את אהוד צוחק בקול רם, הוא לא היה מהטיפוסים המוחצנים האלה.
לסיכום הייתי מגדירה את אהוד כאיש ניגודים, אבל אי אפשר היה לגלות את הניגודים
האלה אלא אם כן נקלעת איתו לטיסות, לפעילות שלו כלוחם בחיל האוויר.
אהוד היה גם גבר מאוד יפה. כשהוא היה נכנס והיית מסתכלת עליו, מיד היית מתרשמת
שלפנייך אדם מאוד נאה, עם עיניים כחולות מאוד ושיער מתולתל בלונדיני, באמת... ותמיד
היה לו פרצוף מחייך כזה, עם חיוך מאוד עדין. הוא היה קורן, האישיות שלו הקרינה כלפי
חוץ.
אהוד היה חבר מאוד טוב. החבר הכי טוב שלו, נפתלי פורת מכפר גלעדי, נהרג לפני הרבה
מאוד שנים, והיה בחברות ביניהם משהו מאוד עמוק. אולם בכלל הוא היה מאוד אהוד
על אנשים בסביבתו. תמיד עניין אותי מה חשבו הפיקודים שלו עליו, אבל היו תקופות
שאמרתי: בעצם אני לא רוצה לשמוע. אני לא רוצה שיקלקלו לי משהו. היתה בתדמית
שנשארה לי מאהוד איזו מין שלמות...
עמיה: אולי קשור לכפילות שאת מתארת שחברים של אהוד אמרו
כי הדבר לא התאים
כזה,
לי שהופתעו כשהוא נעשה טייט מעולה
לתדמיתו בתור ילד ונער.
הרי זה בדיוק מה שאני אומרת, למרות שאף פעם לא דיברתי עם החברים שלו על כך.
להערכתי, החיבור בין אהוד לבין המכונה הזו, המטוס, יצר מפגש מעניין של שתי אישיויות,
שביחד ידעו להפיק דברים מאוד מיוחדים. כך זה היה בכל הטיסות של אהוד. אני זוכרת
למשל כשהיינו בארצות הברית: אחרי ארבע טיסות ראשונות על הפאנטום - וזה היה מטוס
חדש לגמרי בשביל אהוד - המדריך שלו אמר לנו: ״התחלפנו בתפקידים. אהוד מלמד אותי
לטוס, לנהל קרבות אוויר. בעצם הוא המדריך שלי״.
קשה להסביר תופעה כזו, כאילו אדם צריך עזרה חיצונית כלשהי כגירוי על מנת להפיק
דברים מתוכו. המטוס היה העזרה הזו, ומן המפגש ביניהם נבעה הלהיטות הזו של אהוד,
הבערה לעשות. אני זוכרת סיטואציות טיסה מאוד מיוחדות שבהן זה ניכר - אם בטיסה
על המיג 71, בהפצצות מיוחדות עם כלי נשק חדישים, או בניסויי טילים וכדומה. אחר כך
היו פוגשים אותנו בכל מיני סיטואציות חבריה שהיו קשורים לזה והיו אומרים לאהוד:
״ואללה, אף אחד לא היה עושה את זה כמוך״! כאשר היה צריך לעשות ניסוי בציוד חדש,
כולם היו אומרים, ״תביאו את אהוד! עם אהוד נוכל להראות שזה מצליח״.
להערכתי, בזה אהוד היה קצת דומה לאמו. גם אצל סימה היה צורך להצליח, לעשות את
הדברים שיהיו ״באמת כמו שצריך״. היא דרשה זאת מעצמה ובעיקר לגבי המשפחה. השבוע
חשבתי על כך: שלושת נכדיי נשארו אצלי בסוף השבוע, וארנון בני עם רעייתו דיקלה נסעו
לנופש. אמרתי לילדים שלי: ״עכשיו אני חושבת על מה שיוסי, אילנה, אהוד ואני היינו
עושים לסימה! היינו משאירים לה ארבעה ילדים קטנטנים, שהגדול ביניהם היה בן 5,
ונוסעים לנו לאיזה 5-4 ימים לקפריסין. )צוחקת( ״תשברי את הראש!״ היא עמדה בזה, ואף
פעם לא אמרה מילה, לא: ״חבריה, זה קשה לי״, או משהו אחר. בכלל לא תפסנו כמה זה
קשה! היום יש לי תחושות אשמה על כך, איזו חוצפה היתה לנו לחשוב שאפשר לעשות
למישהו דבר כזה. אבל כזו היתה סימה. זה היה חלק מאישיותה ־ שהכלות והבנים הס
אלוהים. מותר להם, מגיע להם, מה שהם רוצים - יקבלו.
אהוד היה דומה לה בפרפקציוניזם הזה. כשהוא היה מקבל על עצמו איזושהי משימה, היה
44
