במעגל הקרוב
אחרי הלוויה חזרתי בשעה 5 למפקדה, למשרד שלי, כי היה בערב מפגש ״מאוד חשוב״:
״מסע התעוררות״ עם הרב הראשי של חיל האוויר. וזה היה חובה! כך התכוננו לבאות...
ביום שישי אני במפקדה. כל יום כמעט יש לנו ״פורום מבצעי״: היום מתחיל ב-7 בבוקר
אצל מפקד חיל האוויר עם 6-5 המפקדים הבכירים במפקדה, ואני ביניהם. יום שישי, ערב
יום כיפור, אני נוהג ללכת לבית הכנסת לתפילת כל נדרי ואני גם צם ביום כיפור. שני ילדי
הגדולים שנולדו לפני המלחמה - הולכים איתי יחד לבית הכנסת במרכז המושבה ברמת
השרון. זה לא בקרבת הבית, לכן נסענו ביום שישי עם האוטו הצבאי שלי לבית הכנסת,
השארתי אותו שם וחזרנו הביתה ברגל. זה מראה איפה חיינו, הרי אני מרשה לעצמי להשאיר
את האוטו הצבאי רחוק מהבית, כי מי היה מעלה על דעתו שמחר בכלל יהיה משהו!
בבוקר אצל מפקד חיל האוויר
״ב-7
בשבת, ב-6 בבוקר מצלצל אצלי הטלפון ומודיעים לי:
פורום מבצעי״ ולי אין האוטו הצבאי שלי! קמים, לוקחים את האוטו של אילנה עד בית
הכנסת ואני כבר במדים, נוסע למפקדה באוטו הצבאי.
ב-7 בבוקר מתקיים אותו פורום מבצעי אצל בני פלד ואחרי שעה כל אחד הולך למשרדו,
למרות שזה יום כיפור. אין לי מה לעשות במשרד אבל אני יושב שם. בירידה מהמשרד של
בני יוצא לי לרדת עם רפי הרלב, שהיה ראש להק מודיעין של חיל האוויר, וסגנו חיים נווה.
אני זוכר איך לפני שכל אחד הולך למשרדו, רפי טופח לי על השכם ואומר: ״יוזף - כך הוא
קורא לי - הכול קשקוש, לא יהיה שום דבר, לא מלחמה וכלום. פאניקה מיותרת!״ זה היה
ב-8 בבוקר ביום כיפור!
אחר כך היתה לי השיחה הטלפונית האחרונה עם אהוד. אהוד היה כבר בתל נוף, כי בסוף
אוקטובר הוא היה אמור לקבל את טייסת 911 שם. לכן - למרות שאהוד היה עדיין בבית
ספר לטיסה - כיון שהתחילה שנת הלימודים, וארנון הבן הבכור שלו הולך לכיתה א׳, הם
כמשפחה עברו משיכון המשפחות בחצרים לשיכון המשפחות בתל נוף. טובה עם הילדים
היו שם ואהוד הגיע לטייסת 96 ברמת דוד, כמו כל הטייסים שהוצבו לטייסות שלהם.
יש נוהג בחיל האוויר שבמלחמה מפנים את המשפחות מהשיכונים. הנשים והילדים מתפנים
מהבסיס למלון. יש מקומות קבועים לפינוי, למשל לאנשי תל נוף יש מלון באשקלון שבמלחמה
יקלוט את המשפחות. כך זה היה אז, לפחות. אבל לא במשפחתנו! אילנה ואני גרנו בשכירות
בנווה רום ברמת השרון, כי אני משרת במפקדה. השעה 01 בבוקר אולי כשאהוד מרים אלי
את הטלפון ומודיע לי - הוא לא שואל אותי - שטובה והילדים
מפנים את השיכון ועוברים אלינו. וכך היה ואני הוא זה שביום
ראשון האומלל לאחר תקיפת הטילים הסורים, בפעולה שהקוד
שלה היה ״דוגמן 5״, הודעתי להם...
אנחנו היינו ״רגילים״ שנופל מטוס פעם בחצי שנה בערך
בתאונת אמונים. היתה גם תקופה שהפאנטומים הופלו בתקיפת
הטילים במצרים. אבל מה שקרה הפעם היה כבד מנשוא.
ב״דוגמן 5״, ששעת השין שלו היתה ב-11 ביום ראשון בבוקר,
הופלו בטילים סורים תוך 5 דקות שבעה פאנטומים, ואהוד
ביניהם.
איך זה קרה, זה סיפור ארוך למדי. היה ברור שאנחנו, כדי
שנוכל לעשות משהו בשטח האויב, חייבים לנקות משם את
הטילים. מטוסים לא יכולים לפעול ביעילות באמ״ט - איזור
מוגן טילים. תקיפת הטילים זאת עבודה מדוייקת ומורכבת,
ובשביל זה היינו צריכים יומיים, והתנאי לזה שביומיים האלה
אהוד
אורי שחר
אבי אורן
36
