אהוד שלי
מרים טלפון לשום מקום, כי אני מפחד לשמוע. המפקד שלי היה אז דוד עברי, ששנים קודם
היה המפקד שלי ושל אהוד במיראז׳ים ברמת דוד.
פתאום מתקתק הטל-טוק, מכשיר ישיר ביני לבין עברי, והוא אומר לי: ״יוסי, בוא, קפוץ
אלי למשרד״. ידעתי שלא תהיה ידיעה טובה. אם אהוד היה בחיים, הוא היה מיד אומר
לי. ואת אשר יגורתי בא. הוא הוציא את הרשימה והודיע לי שאהוד אינו נמצא בה. לימים,
הסורים החזירו את הגופות. לא שאלתי, אני לא יודע מה יש בארון, וגם לא רוצה לדעת.
הלוויה נערכה ביום ששי, 41 ביוני 4791, וישבנו שבעה בבית הורי.
מצבה של אמי הלך והדרדר ללא הכר, ממש מהיום שזה קרה. היא הגיעה למצב של כסא
גלגלים. אבי טיפל בה יחד עם מטפלת שכירה, והיה לו מאוד קשה. בשנים שאבי חי לידה
כשהיא היתה חולה, נטרפה עליו דעתו. הוא היה אדם קשה ומר נפש, ואל מי הכי קשה -
אל מי שהכי קרוב אליו, אל אמי, אלי, אל טובה ואילנה. אבי שהיה איש מאוד נבון, לא
השלים עם העובדה שאמא השתנתה. היא איבדה את המוטיבציה, את הרצון לחיות. אם
בא אורח הביתה, אפילו אני או מישהו מהנכדים, היא לא ניסתה להגיש לנו תה או עוגייה,
למרות שמבחינה פיזית היתה יכולה. אבי לא הצליח להשלים עם העניין, עם השיתוק שלה,
עם השתיקות שלה, וניסה לשכנעה במילים קשות, גוער בה, וצועק: מדוע היא לא קמהז
הילד הגיע ואולי הוא רוצה משהו! והיא לא זזה מהמקום. זה נמשך כך שנים. נחרב הבית.
אמי איבדה כל רצון לתפקד ואבי לא יכול היה לקבל את זה ולהניח לה. היה בבית מאד
קשה... שניהם היו מסכנים.
שנים אחרי זה, אבי שהיה עקשן גדול, החליט שהוא ואמי צריכים להיקבר בנתניה ליד
אהוד. יש בנתניה בית קברות ישן שהוא מלא, ובצד נמצאת החלקה הצבאית בה קבור
אהוד. כשאמי נפטרה ועוד לפני כן, הוא הודיע שהוא רוצה שני קברים צמודים בבית הקברות
הישן בנתניה. אני הולך לרשויות, אין דבר כזה. אין! הכול תפוס. יש שם אי סדר גדול בבתי
הקברות הישנים. ואבא שלי בשלו: ״אני רוצה שאמא ואני נהיה קבורים על יד אהוד. אחרת
אף אחד לא יבוא אלינו, במיוחד הנכדים״. הוא לא ויתר, ואני בסופו של דבר השגתי לו
את מבוקשו. הלכתי עם אנשי חברה קדישא ומצאנו בדוחק מקום בין הקברים ושם שני
הקברים הצמודים של הורי. כל שנה אנחנו עורכים אזכרה לשני הורי יחד, ובאמת עולים
גם לקבר של אהוד. ולהפך, באזכרה של אהוד, הולכים גם אל הקברים שלהם.
דבר מאוד חשוב הקשור בתקופה שאחרי המלחמה: שניים מילדינו נולדו אחרי מלחמת יום
כיפור. אולי גם אלמלא המלחמה היו לי ארבעה ילדים, אולם העובדה שנשארתי לבד עם
הורי אחרי מלחמת יום כיפור, כנראה תרמה לכך. עד המלחמה היו לנו שני ילדים, בת ובן,
אחרי יום כיפור, ברווח של 7 שנים נולדו לנו עוד שני ילדים, בן ובת.
הרגשתי מאוד בודד בלי אהוד. אהוד היה חלק ממני, ואני חושב שגם אני לגביו. יתר על
כן: הוא השאיר אותי לבד, ועל כך יש לי אפילו כעס עליו: איך השאיר אותי לבד בכלל ועם
ההורים בפרט. אמי כבר חולה והמחלה הולכת ומידרדרת, ואבי אמנם תיפקד עד סוף ימיו,
אבל היה איש קשה ביותר. מצבה של אמי הוריד אותו מהפסים. הוא היה טרוד רובו ככולו
בדבר אחד: בבעיותיה של אמי. זה בא אפילו על חשבון הערגה לאהוד. כשאמי היתה
מאושפזת כמה חודשים, הוא היה נוסע אליה יום יום לבית חולים. אחר כך, היו לוקחים
אותה בנתניה למעון של מלאכת יד, מעין מרכז שיקום כזה. הוא היה מוריד אותה במעלית
מהקומה השישית, מחכה איתה ברחוב, עוזר להעלות אותה למיניבוס. הולך הביתה, ושוב
יושב ברחוב ומחכה לה כשהיא חוזרת עם המיניבוס. הוא היה כולו מרוכז באמי! ויחד עם
זה לא משלים ומאוד כועס, והיא בקושי מדברת... ורק אני נשארתי ללוות את התהליך הזה
של הזדקנותם, עד שנפטרו.
39
