במעגל הקרוב
כשנולד בננו הקטן, לא יכולתי לקרוא לו אהוד, שיהיה תזכורת
בלתי פוסקת לאהוד אחי. קראנו לו אוהד, במלרע. כשהוא הגיע
לבר מצווה, הרב שלימד אותו את ההפטרה היה אומר ״אני
מבקש שאוהד יבוא אלי״ )במילעיל( - והייתי מתקן אותו,
״אדוני, קוראים לו אוהד״. יום אחד הוא אמר לי: ״לא, קוראים
לו אוהד)במלעיל(.״ והוא פתח את התנ״ך והראה לי את השם
כפי שהוא מופיע עם טעמי המקרא, והוא במלעיל, כמו שאני
נהגתי לקרוא לאהוד.
היה עוד עניין אחרי המלחמה, שנוגע לאהוד. אהוד וגם אני
היינו רשומים לשיכון בנווה רום, זו שכונה שארגן חיל האוויר
ונרשמו אליה טייסים ומשפחותיהם. היה ביקוש גדול לבתים
הללו, והיו כללים מסויימים של קבלת הבית. אהוד וגם אני
זכינו להיכלל ברשימה של הבתים שלא התחילו בבנייתם עדיין.
והנה, אחרי שאהוד נהרג, קיבלה טובה הודעה שאיננה זכאית
לשיכון הזה. זו היתה החלטה של בני פלד, אז מפקד חיל האוויר,
שאמר ״השיכון הובטח לאהוד חנקין חי, והיום אין יותר דבר
כזה, אהוד חנקין מת.״ הייתי מזועזע, ממש נעלבתי. טובה
כתבה לו מכתב, ולא הועיל דבר. יש לי את ההתכתבות בבית,
דבר מוזר וקשה ביותר. גם רן פקר ניסה להתערב וכתב למפקד
חיל האוויר מכתב ובסיומו, זהו ״חוב מוסרי כלפי חבר ולוחם
שהיה משכמו ומעלה״. לא עזר כלום.
באשר לטובה עצמה, היא גרה אז אצלנו במלחמה בדיוק יומיים.
יש לה הורים מאמצים במעגן מיכאל, שם גדלה ללא הורים. היא אשה מאוד נחושה וריאלית, ומסתבר לפי העיסוק שלה
בקיבוץ שהיא גם כשרונית מאוד. ביום ראשון הודעתי לה שאהוד איננו, וביום שני ארזה את הפקלאות - אני לא הייתי
שותף לזה כי הייתי בצבא - לקחה את שני הילדים, בני שש ושנתיים, והיא חברת קיבוץ מאז. ועד היום נשארנו חברים
קרובים, אבל יש דבר אחד שממש מפריע לי עד כאב - לא מדברים על אהוד בכלל! טובה ניתקה כל קשר עם חיל האוויר,
בסכין החד ביותר, וגם הבנים של אהוד למדו ממנה לשתוק. מאוד ריגש אותי שארנון כשקיבל לפני שנתיים תפקיד חדש
בחיל האוויר, והיה בטקס שלו גם מטוס שעל זנבו סמל טייסת 96, אמר בדבריו, בין היתר, ״אני רוצה להודות לטייסת
96 שעזרה לי לסגור מעגל בן 03 שנים״. זו אותה טייסת שאבא שלו טס בה, כמובן. בפעם הראשונה שאני שומע את ארנון
מתבטא בעניין אבא שלו בכלל.
אגב, כשהבן הצעיר של אהוד, עודד, רצה גם כן להתנדב לחיל האוויר, סרבה טובה לחתום על האישור שמאפשר לו ללכת.
הוא שאל אותה: ״למה, ומדוע הסכמת לארנון״? כל מה שאמרה לו היה: ״יש דברים שגם אם האדם רוצה, הוא לא יכול
לתת עליהם תשובה. אין לי תשובה. אני לא רוצה לחתום לך! נקודה״. והיא אישה מאוד רציונאלית בדרך כלל.
אובייקטיבי,
שיחותינו אנחנו מסתכלים יחד בצילומים של אהוד, ״שתראי את אהוד, ואני לא
לסיום
אבל אומרים לי שהוא היה יפה״, אומר יוסי. אבן, בך הוא נראה בצילומים, גבר יפה ביותר.
בבית ספר לטיסה היה מפקד טייסת אורי גיל, שהוא גם צייר טוב. הוא אומר שבטיסה הוא לא טס, אלא מצייר באוויר
עם האווירון. הוא גם בספר השיאים של גינס בתור הטייס המבצעי המבוגר ביותר שידוע, כי טס מבצעית עד גיל 16.
כשהוא סיים את תפקידו בבית הספר לטיסה, היה מסדר כנפיים, ונשף של הבוגרים. אחרי המסיבה, בשתיים בלילה, אורי
דפק בדלת ביתי ואמר: ״יוסי, אני מבקש לתת לך מתנה. המתנה מוכנה אצלי כבר שבועייס-שלושה, ולא הייתי מסוגל לתת
לך אותה. עכשיו, כשמחר בבוקר מגיעה המשאית לקחת אותי מכאן אין לי ברירה.״ הוא שלף תמונה מכוסה בנייר, ואמר:
40
