אהוד שלי
שבועיים לפני מלחמת יום כיפור וברור שהדירה היתה קשורה למצב הטראגי הזה. הורי
נכנסו לדירה, עוד לא הספיקו לסייד כל קיר, ועל הטיח נשאר כתוב בכתב ידו של אהוד ״פה
לבן ופה בז׳.״ אמי לא הסכימה שימחקו את הכתוב, כי אהוד כתב את זה. הם נשארו לגור
עוד שנתיים בסלון לא מסוייד וזה כמובן מסמל הרבה
הנפילה ואתריה
את סיפור הנפילה של אהוד אני מתחיל שלושה-ארבעה ימים לפני יום כיפור. זה ממחיש
באיזה עולם חיינו לפני מלחמת יום כיפור, עולם שבו לא היה לנו מושג על מה שקורה באמת.
בתקופה זו אני כבר הייתי במטה במחלקת אמל״ח, וגרנו בשכירות ברמת השרון. אהוד היה
אז ממלא מקום מד״ר בחצרים. יום כיפור היה כידוע בשבת. ביום רביעי באותו שבוע ראיתי
את אהוד בפעם האחרונה. ובאיזה נסיבות? בתאונת אמונים נהרג עמי גולדשטיין, שהיה
מפקד טייסת בתל נוף ונערכה לו לווית ענק. כל חיל האוויר, שלא היה כל כך גדול אז, היה
בבית העלמין הצבאי בקרית שאול. אהוד ואני נפגשנו בלוויה, וכשהיא נגמרה כולם הלכו
הביתה, אבל אהוד ואני נשארים. ידידה אחת מחיל האוויר, שעברה על ידנו שם, אמרה:
״עוד פעם החנקינים האלה, כמה יש לכם לדבר? לכו! כולם כבר הלכו הביתה, לכו כבר
מכאן!״ עד היום היא מזכירה לי את זה. המשפט האחרון כמעט שאהוד אמר לי שם, והוא
לא מש מזיכרוני, היה: ״יוסי, ראית את הקהל העצום והרב שהיה פה בלוויה? דע לך שמעוד
שבוע - האבל והעצב יישאר רק במקום אחד, במשפחה״. אמנם עוד דיברנו בטלפון לאחר
מכן, אבל זה המשפט האחרון שנאמר בינינו פנים אל פנים. נסענו כל אחד לדרכו.
ומה עשינו ביום רביעי בערב, שלושה ימים לפני המלחמה הכי נוראה שהיתה לעם ישראל?
הטייס והנווט בפאנטום
35
