ידידות
זהו, זה הסיפור של אהוד. וזה חלק מהסיפור של מלחמת יום כיפורים, שלא ניהלנו אותה
בסדר והמשכנו אותה ללא עליונות אווירית מוחלטת, כזו שהיתה לנו במלחמת ששת הימים.
לא נתנו לנו את הזמן לחסל את הטילים באופן משמעותי, משיקולים שונים. היו הצלחות,
אבל גם הרבה מאוד מטוסים נפגעו. ואהוד הלך. באותה טייסת נהרגו, נדמה לי, שבעה
טייסים, בכנף כולה נהרגו 71 טייסים. תארי לך, מבסיס אחד! חיל האוויר בכלל ־ איבד
35 טייסים. אני די בקי בדברים. בגלל האילוצים, לחץ הגורמים המדיניים - זה מה שהכריע.
הביני, באתי מבית שבו קראו את עיתון ״דבר״, ו״בן גוריון אמר״, ו׳׳הם יודעים מה שהם
עושים״... למרות שאבי היה נונקונפורמיסט מושבע. אבל משמעת למערכת היתה קובעת.
אנחנו קיימים 85 שנה כמדינה ולוחמים כבר מעל 001 שנה להגנתנו - ולצערי רוב המלחמות,
רוב הקרבות, לא נוהלו כהלכה. הכל ריגשי... וכמו שרבין אמר : ״זה יהיה בסדר״, ו״סמוך״!
לא הולך ככה!
כמו במלחמה האחרונה בלבנון. קרה מה שקרה בהפתעה? תעצרו ובואו נעשה חושבים.
נעשה תכנון, מודיעין. מה זה! מה המהירות? אנחנו צבא ריגשי, אמוציונאלי, אינסטינקטיבי,
לא מספיק חשיבתי. זה אופי לאומי, ככה בכל תחום. אנחנו משלמים על זה הרבה דמים,
ואהוד הוא אחד הקרבנות של השיטה הזו, במפורש.
מצד שני, הדבקות במשימה שלו, הרצון להיכנס באותו יעף - זה לא היה כל כך מקצועי,
אלא בכוח הרצון. הדבקות, המסירות, היא הנשק הסודי שלנו. גם אצל החיילים של עכשיו.
זו העוצמה שלנו - המסירות, העקשנות, ההקרבה.
ראי, אין מלחמה בלי אבדות. אבל את האבדות צריך להשאיר למזל, למקרה, ולא לשיטה
שאיננה מופעלת, שנכשלת. זה עצוב. אפילו זוריק נפל, זה לא פשוט. בקורס שלי סיימנו 81
איש, ומהם נהרגו שמונה. שמונה נהרגו, אחד אחד, כולם במלחמות, ולא בתאונות. תארי
לך! ישנם קורסים שמ-31 נהרגו תשעה. זה חיל אוויר! בשנים ההם הוא היה מאבד טייסת
בשנה, כלומר 52-02 טייסים, 52-02 מטוסים. היום זה עולם אחר לחלוטין. איבדנו הרבה
חברים, מפקדים וחניכים. טסתי למשל מעל נפתלי פורת במבצע שבו הוא נהרג, הייתי ממש
מעליו באוויר, במטוס שלי וראיתי איך הוא התפוצץ תחתי. זה היה כשאהוד היה בהכשרה
לפאנטום בארה״ב, ב-9691...
במלחמות, גם בששת הימים וגם ביום כיפור - כל טייס עשירי נהרג! כל מטוס רביעי נפל.
את יודעת מה היה קורה אם בצה״ל היו נהרגים %01 מהלוחמים!? וכשמדברים על חיל
האוויר חושבים שזה משקפי שמש, ושטיחים וחתיכות שמתנפלות עליך. אלה חיים אפורים,
קשים, מחייבים, תובעניים מאוד, ולא ב-%001 בטוחים. אני מדבר על מלחמות ולא על
אימונים. בכל אופן, השכול שקרה כתוצאה מתאונות או מפעולות היה חלק בלתי נפרד
מההוויה השוטפת שלנו. אנחנו חיים כל הזמן את האזכרות של כל אלה. יש כאלה שבורחים
מזה. גם אני לא נמשך לזה, אבל זה התפקיד שלנו.
אין לנו ברירה אלא להמשיך להילחם. מטבעי אינני הורג זבוב. אני שונא מלחמה ואני פוחד
ממנה פחד מוות - היום אני כבר יכול לדבר, אני גיבור גדול, כי כבר הפסקתי לטוס, אחרי
שהייתי הטייס הזקן ביותר בחיל. אבל - צריך לעשות את הרע ההכרחי. באתי מבית שבו
נאמר: לא עושים את מה שרוצים, אלא את מה שצריכים. זה כל הסיפור.
116
