אהוד שלי
אהוד סיים את התקופה שלו ובא להדריך בבית הספר לטיסה. היתה תקופה קצרה ששנינו
היינו שם יחד. אחר כך חזרתי לאותה טייסת בחצור והוא בא להצבות חירום אצלי - כך
זה התהפך. שם כבר ראיתי טייס בשל, מוביל. למרות שהיינו בהפרש של דור ושל מעמד
בחיל, היו בינינו חברות ויחסים בלתי רגילים ביום יום, בתפקוד השוטף.
ראיתי שבכל תפקיד שאהוד ממלא הוא רציני ויש לו תפוקות. היו המון דיבורים ודיונים
בינינו, גם עם נפתלי פורת שהיה חבר מאוד טוב שלו. אהוד, שהיה כזה שקט, מתון, חייכן
ונחמד - היה די עקשן על דעותיו ונאבק כדי להשפיע. היתה לו תקשורת טובה. עם זוריק,
שהיה איש בעל דעות מאוד מוצקות, אהוד התעמת כל הזמן. הוא נאבק על דעותיו אך לא
יצר אף פעם סכסוך.
היתה תקופה שהוא בא להצבות חירום, רחלי לא היתה בבית ובתוקף החברות שנוצרה
נהגתי להזמין אותו לישון אצלנו. שוב התגלה אהוד הבסיסי, המקורי: דובון. עד שהוא היה
מתפשט, עד שהוא היה מתקלח! הוא היה נכנס לישון במיטה לידי אחרי יום טיסות, חמוץ
כזה. ״לך להתקלח, אהוד!״ הוא אמר: ״כן, כן״. אבל נפל נרדם. ולהעיר אותו - אי אפשר
היה! תרגיל, גיחות מבצעיות, כוננויות - הוא ישן. אני צוחק, הופך את המיטה, מטלטל
אותו, מושך אותו, מוריד לו את השמיכה, שופך לו קצת מים על הפרצוף - והוא היה ממשיך
לישון. לא יאומן! אצלי, אם היתה לי למחרת גיחה, כבר ישנתי דרוך. השעון לא הספיק
לצלצל - וכבר קפצתי. והוא לא! למרות שכבר היה טייס מנוסה, מוסמך 4-3 שנים כטייס!
זה מאוד הפתיע אותי. מצד אחד, הוא היה לוחם, אלרטי, נחוש, דרוך. מצד שני, היתה בו
דוביות ילדותית. זה לא הלך ביחד! )בפליאה(.
)נכנסת לדבריו(: זה היה אהוד. אני זוכרת שפעם הוא נכנס אלינו ודיברנו על בית
רחלי
חולים, על ללדת. והוא אמר: ״ללדת? בית חולים או משהו? אני מת. אני לא יכול לבוא לבית
חולים. אם אני בא לבית חולים, אני מתעלף״. סיפרו לי שכשהוא בא לבדיקות או לקבל
זריקה, הוא היה מתעלף מהריחות של בית חולים... אבל בלוחמה היה גבר שכזה!
אהוד הלך לטייסת בצפון, היה ברמת דוד ואני בחצור. עברו שנים, אהוד התפתח,
אריק:
התקדם, הטיס את המיג-71. מפעם לפעם נפגשנו פגישות חברתיות או מקצועיות - אבל
לא טסנו ביחד.
כשאהוד נבחר לצוות ההקמה של הפאנטום, נבחרו הטייסים הכי טובים ובראשם אביהו
בן-נון. אם היית עושה משאל סוציומטרי בחיל האוויר ככה מהרחוב, את מי יבחרו לנסוע,
מי שלא הכיר את אהוד מקרוב, לא היה בוחר בו. אבל מי שהכיר אותו וידע את האישיות
שלו, את רמת הטיסה שלו, את הלוחמנות שבו ואת כושר מילוי התפקיד - ידע שזוהי בחירה
נכונה. זה היה אהוד.
כל המעבר לדור המטוסים האמריקני, קודם הסקייהוק ואחר כך הפאנטום, היה מהפכה
משמעותית בחיל האוויר. שילבנו את טייסי הפאנטום מיד לתקיפות בעומק של מלחמת
ההתשה. היו 32 מבצעים כאלה של תקיפות עמוקות מאוד במצרים. אני הייתי המתכנן של
המבצעים האלה. במלחמה הזו נפגענו קצת ועזר וייצמן אמר אז שיהטיל כופף את כנף
המטוס׳. כל אחד מספר את זה אחרת. אבל עזר ויצמן גרס אז שחיל האוויר לא מסתכן
מספיק בעזרה לכוחות הקרקע. אני חושב שהוא טעה. אבל אז נפלו כל השבויים האלה
שאת מכירה מספרך ״חוץ מציפורים״. היינו אז באנטי-קליימקס מסויים, אחרי מלחמת
ששת הימים, לא היינו מספיק טובים אז.
היו לי מפגשים אקראיים עם אהוד, לפעמים הוא בא אלינו לחצור, או שאני הגעתי לרמת
דוד. יוסי בינתיים הלך לטכניון. חיל האוויר היה קטן, בסך הכול בששת הימים היו בחיל
113
