אהוד שלי
טייסת בבית ספר לטיסה. היה ידוע שאהוד עומד לקבל אחרי אביהו את טייסת 96 ברמת
דוד. זה מה שהוא רצה, וכך הובטח לו. בינתיים הוא בא לבית ספר לטיסה להיות מפקד
טייסת, בזמן שאני הייתי המדריך הראשי שם.
זה היה כמובן מצב מיוחד: גרנו בית מול בית בשיכון המשפחות בחצרים. אמנם לא הייתי
המפקד הישיר שלו שם, כי המפקד הישיר שלו הוא מפקד בית הספר, אבל בתור סגן של
מפקד בית הספר עסקתי בחלוקת המשאבים, המטוסים, המדריכים, שטחי הטיסה והכול.
במשך התקופה הזו היו לא פעם דיונים בראשותי על חלוקת משאבים לטייסות. ב-11
בערב, כשאהוד היה מסיים את טיסות הלילה, היה עובר דרכי, נכנס ואומר לי: אני עייף,
אני הרוג, יש לי השכמה מוקדמת. אשב רק עשר דקות, תעשה כוס תה ואני הולך הביתה״.
בסוף היה הולך אחרי שעתיים וחצי. בשעה אחת וחצי היה תופס את עצמו, או אני הייתי
מתעשת ־ והיינו נפרדים.
אני זוכר שיחה כזו שבה אמר לי: ״שמע, אני כועס עליך מאוד. אנחנו יושבים בדיון של
כל מפקדי הטייסות ואתה יושב בראש, ויש בעיה - אין מספיק מטוסים, או אין מספיק
מדריכים ותמיד אתה דופק אותי! כי עם אחרים לא נוח לך, אותי אתה יכול לדפוק, אז
תמיד תוריד לי את המדריך הטוב, תמיד לא תיתן לי מספיק אווירונים, תיקח ממני שטחי
טיסה! תמיד אתה דופק אותי״.
אבל לא זה היה המשבר שלו. יום אחד, אהוד צלצל אלי למשרד המד׳׳ר וקרא לי באותה
בהילות שאני קראתי לו כשהייתי במשבר. אצלו זה קרה ביום אחד, בעוד שאצלי זה היה
משבר שהתרקם במשך כשלוש שנים, עד שהרגשתי שאני לא יכול יותר. המשבר של אהוד
היה כזה: כל חיל האוויר ידע שאהוד משרת בבית ספר לטיסה, ומיועד לקבל את טייסת
96 אחרי אביהו. יום שישי אחד, יורד מפקד הבסיס של חצרים לסיור כטייסות, )אגב -
הוא אחד מאלה שנלחמו על אהוד שיהיה אצלם מפקד טייסת( ומספר לאהוד שאתמול
היה דיון מפקדים במפקדה, בראשות מפקד חיל אוויר, ו״סוכם שאתה לא מקבל את טייסת
96 אלא את טייסת 96 מקבל יורם אגמון״.
אהוד היה ב״שוק״. בטלפון אמר לו אביהו: ״אין דבר כזה. אתה מקבל את 96. כמובן״.
מדייר - המדריך הראשי
בביה״ס לטיסה. טייס
מנוסה בעל נסיון כמדריך
וכמפקד טייסת הדרכה.
מתאם את הפעילות
הפדגוגית עם פעילות
ההדרכה באוויר, משמש
סמכות גבוהה במיון חניכים,
קידומם או הדחתם.
2691 - ההורים הגאים עם הבנים
29
