במעגל הקרוב
לפעמים קרו לי דברים שלא רציתי לגלות להורים, שלא להדאיג אותם אני זוכר שני אירועים
כאלה שרק אהוד ידע עליהם. למשל בשנת 7591, אהוד אז בן 51, הייתי טייס מיסטרים
בטייסת 901 ברמת דוד, סגן משנה. עשיתי איזה מעשה שטות, נשפטתי וישבתי במחבוש
02 יום בכלא בעתלית. מי היחידי במשפחה שידע את הדבר הזה? אהוד, הורי לא.
בשנת 2691 היתה לי נחיתת אונס מאוד קשה עם מיסטר בעין שמר. הלך לי המנוע. בנחיתה
שלי בשדה שלף התפרקו הגלגלים, פרצה אש ובנס יצאתי מתוך הלהבות. הביאו אותי
במסוק בחזרה לרמת דוד, שם התקבלתי בחיבוקים ובנשיקות על ידי
אילנה שהיתה אז חברתי וגם שלישת הטייסת שלי. אהוד היה אז תלמיד
בתיכון. בשבת הבאה, כשבאתי הביתה לנתניה, לקחתי את אהוד במכונית
שלי לעין שמר לראות את מקום ההתרסקות ואת שרידי המטוס. לא היה
עולה על דעתי שלא לספר לו!
למרבה הפלא אינני זוכר שאמי עשתה עניין כשאהוד הלך לקורס טיס.
, ואני אז הייתי בחיל האוויר בכל רמ״ח
i960
אהוד התגייס באוגוסט
אברי ושס״ה גידי, מהבוקר עד הערב. אלה היו חיי, אלה היו החברים
שלי, כך שיכול להיות שלא הייתי מודע למה שקרה בבית בין אהוד
וההורים. אבל נראה לי שלא היו לו בעיות עם אמי, כנראה היא הסתגלה
לעניין בינתיים. העובדה ששנינו היינו טייסים עוד חיזקה את הקשרים
ביני לבין אהוד. אבל החיבור בינינו היה על רקע הבית, המשפחה כולה,
אמא ואבא ואנחנו, שני הבנים.
הבית, עם אמי בראשו היה חם ומלוכד באופן בלתי רגיל. היינו ארבעה
בסך הכול, לא משפחה גדולה, והיא התנהלה בצורה שהפכה שם דבר
עם המון אהבה וקירבה. אמא נתנה את הטון, דאגה לכל, ואבא, שהיה
אמנם איש עסוק בימי השבוע, גם כן אהב מאוד את חיי החברה והמשפחה
המשותפים.
בתקופה ההיא למשל, היה נופש חובה לצוות אוויר, עשרה ימים בנתניה - כי ״טייסים
חייבים לנוח״. אם כן, כל שנה היה ערב אחד שבו הקורס שלי, עם החברות והנשים, התארח
אצל אמי בבית! היא היתה מכינה להם ערב בלתי רגיל. גם המסיבה של סוף
התיכון של אהוד היתה אצלנו בבית. אלה היו החיים הטובים בעיניה, אמי פשוט
אהבה אנשים. אני משוכנע כי בזכות הבית התקרבנו כל כך אהוד ואני, למרות
הבדלי הגיל בינינו.
בערבי שישי למשל, היינו באים הביתה, יושבים ואוכלים ומדברים בלי סוף עד
אחרי חצות. כשהתחלתי להביא את אילנה הביתה אחת לשבועיים, זה הפליא
והרגיז אותה שאני יושב עם אהוד ועם הורי עד חצות. היא היתה מרמזת לי בכל
מיני צורות שמספיק, שהיא רוצה להיות אתי לבדה, ואני לא הייתי קשוב לרמזיה.
לפעמים רבנו וכעסנו בעניין הזה, אבל מבחינתי היתה עדיפות ברורה. שבוע לא
התראיתי עם אהוד ועם הורי, כי אני ברמת דוד, הוא בקורס טיס או בבסיס
אחר, והורינו בנתניה, והנה הגיעה השבת והרי יש לנו כל כך הרבה על מה לדבר...
בהקשר זה היה סיפור שהצחיק את כולם: אהוד בחצור, אני ברמת דוד וההורים
בנתניה, ואנחנו עושים שיחות ועידה טלפוניות ומדברים בינינו ארבעתנו יחד כמה
פעמים בשבוע. ידענו כי לא יכול להיות שהגורל, העבודה או חיל האוויר יפרידו
בינינו. כולם דיברו על השיחות האלה.
1955
סימה
26
