אהוד שלי
חדרו לבית, אם כי אני בספק אם הדלת למרפסת
היתה נעולה. ואז, פחדה של אמי ניצח את אבי.
בניגוד לרצונו שכרנו חדר במרכז הכפר, אצל
השוחט. ערב ערב היינו מתיישבים במשאית שלנו,
נוסעים למרכז המושבה והולכים לישון שם בחדר.
למחרת קמים בבוקר, נוסעים חזרה הביתה כדי
לקחת את תיק בית הספר, לאכול את הסנדויץ׳
־ ומשם היינו הולכים כל אחד לדרכו. זה היה
סיפור של חודשים, אולי ארבעה או שמונה חודשים
נמשך המצב.
בית הספר העממי, כיתות אי עד ח׳, היה בקדימה.
זה היה בית ספר עם שני חדרים ושני מורים
ולמדנו שם בכיתות מקובצות. המורה לימדה
בחדר אחד את כיתות א׳, בי, ג׳, ד׳, כולנו יחד
לא היינו יותר מעשרה ילדים. בחדר השני, המורה,
שהיה גם מנהל בית הספר, לימד את כיתות הי,
ו/ ז/ חי. כשהגעתי לכיתה ז׳ ״שופרו התנאים״. בנו ליד בית הספר את בית הכנסת, שהיה
קודם בצריף אי שם במושבה, ואז הפרידו את כיתות ז׳ ו-ח׳, הגיע עוד מורה, ואנחנו למדנו
בבית הכנסת. אם הענישו תלמיד והוציאו אותו מהכיתה, הוא היה חייב להקשיב לשיעור
מעזרת הנשים...
בית ספר תיכון לא היה בקדימה. למדנו בתיכון בבית ספר טשרניחובסקי בנתניה, עם ילדי
נתניה ועוד ילדים מישובים רבים בסביבה. כל יום נסענו באוטובוס לבית הספר. בבוקר הוא
היה נכנס לתוך קדימה ואוסף אותנו, ובצהריים כשהיינו חוזרים, כל אחד בשעה אחרת,
היינו נוסעים במאסף נתניה-תל אביב דרך הכביש הישן, יורדים בצומת של קדימה והולכים
שני קילומטרים ברגל לתוך הכפר ומשם כל אחד לביתו. אבל אני בתיכון למדתי כך רק שנה
או שנה וחצי. בשנת 2591, כאשר הייתי בשישית, מה שהיום קוראים כיתה י׳, מכרו הורי
את המשק ועברנו העירה לנתניה.
המעבר הזה היה ביוזמתה של אמי. היא היתה בנשמתה עירונית ובמשך שנים רבות, אולי
להוציא את השנים הראשונות, רצתה לעבור לנתניה. אבי היה בנשמתו איש כפר, עובד
אדמה, אבל דעת אמי שוב גברה ועברנו העירה. כך הסתיימו בשבילי הנסיעות האלה.
למעשה, סיפור בית הספר שלי מורכב יותר מזה. בילדותי היו לי בעיות קוצר נשימה. אמי
ראתה את ההחלמה שלי כמשימתה. זה מביא אותי להגיד משהו על אופייה: אמי ניהלה את
המשפחה. היא היתה הרוח החיה שלנו, הדוחפת, ואם צריך - העוצרת. היום אני חושב בצער
שהיא כלל לא חיה בשביל עצמה, אלא רק בשביל אחרים ובראש וראשונה כמובן בשביל
משפחתה. הורי לא היו מימיהם בבית הבראה, בנופש, במלון, או בחוץ לארץ.
אם כן, אמי החליטה שמוכרחים להבריא אותי. כיון שהמומחים אמרו שצריך לשנות אוויר,
חייתי את נדידת העמים בילדותי. הועברתי לגור אצל משפחות שונות מחוץ לבית, ולא תמיד
בתחילת שנת הלימודים. בכיתה ג׳ למדתי בגדרה. ובפסח, באמצע כיתה ד׳ עברתי לירושלים.
שם למדתי חצי כיתה ד׳ וכיתה הי. בכיתה ו׳ עברתי לקיבוץ רמת רחל. בעיר גרתי אצל
משפחות פרטיות, ובקיבוץ - כילד חוץ.
כיוון שכילד הייתי שנים רבות מחוץ לבית, נדמה לי שתשומת לבה של אמי היתה מוקדשת
לי יותר מאשר לאהוד. כאשר הגעתי לבקר בבית היא דאגה לבריאותי. הדאגה שלה התבטאה
21
