במעגל הקרוב
בהרחקתי מהבית. כי הילד צריך, למשל, את האוויר של גדרה
וכל פעם שהוא בא הביתה לקדימה יש נסיגה בבריאותו...
כשהייתי בא פעם ביובל הביתה, היה ברור שכאשר היה צריך
להוריד מהשולחן, לעזור, להביא משהו מהמכולת - היו
שולחים את אהוד ולא אותי. אבל אולי עקב כך הוא נעשה
בילדות קרוב יותר להורי, אינני בטוח בזה.
אגב, אני זוכר שהייתי נלחם לבוא הביתה יותר, ואבי תמך
בי כי היה יותר ריאלי. אמי, לעומת זאת, התנהלה על פי
הרגש, אבל היא היתה החזקה בין השניים. הרגש שלט בחייה,
למרות שהיא היתה גם מאוד הגיונית וניהלה את המשפחה
כספית, כלכלית, חברתית, הכול.
כשהייתי ברמת רחל פרצה מלחמת השחרור ואני נשארתי
מנותק חצי שנה בלי לראות את הורי. היו קרבות בסביבות
ירושלים ובגוש עציון ואנחנו ישנו במקלט מתחת לחדר האוכל.
ביום שישי, יום הכרזת המדינה, ב-21 בלילה, פינו את הנשים
והילדים מרמת רחל באוטובוסים משוריינים. באמצע הדרך,
באבו טור, האוטובוס שבו נסעתי עלה על מוקש ואנחנו זחלנו
עד מרכז ירושלים. בדיוק כשהגענו לשם התחילו ההפגזות
על ירושלים יומם ולילה. כל הילדים לנו בכיתה אחת בבית
ספר לבנות ברחוב הרב קוק. אני זוכר שכיסו את החלונות
בשקי חול.
בהפוגה הראשונה עלתה שיירה לירושלים בחסות האו״ם,
אהוד - כפר קדימה, נובמבר
ואיתה הגיע אבא שלי. אינני יודע איך הוא השתחל לשיירה
הזו, אך הוא הגיע עם המשאית שלו לירושלים ולקח אותי
הביתה.
בחמישית, בכיתה טי, למדתי שוב בירושלים בבית הכרם,
אבל אי שם בסביבות השישית-שביעית גמרתי עם הפרעות הנשימה, והפכתי לאדם חדש.
מכיתה י׳ והלאה למדתי כבר בנתניה.
1950
22
