במעגל הקרוב
ואת כל התבואה והסחורות לכפר. בשנים הראשונות היה לו נהג שכיר ובסופו של דבר הוא
למד לנהוג ואחרי כחמש שנים, בשנת 0591-9491, הוא התיישב על האוטו והחל לעבוד
כמוביל בעצמו. אי לכך, מי שלמעשה עבד במשק היתה אמי. היו לוקחים לפעמים פועל
לעזרה, אבל מי שהיה ״פותח את הצלחות״ סביב העצים בפרדס ומשקה אותם כל השנים,
היתה היא בעצמה.
בקדימה היה לנו בית מאוד קטן אבל חם. לאהוד ולי היה חדר משותף. היה בבית סלון עם
שולחן - מצידו האחד כיסאות ובצידו השני הספה שעליה היו יושבים לאכול. ובלילה, אחרי
שהזיזו את השולחן, היתה הספה נפתחת למיטה להורי. חדר שני, קטנטן, שייך לאהוד ולי,
עם מיטה שהיתה מתקפלת אל הקיר כי אחרת היה החדר חסום. אלה היו התנאים אז.
בכפר סבא גרו בני דודים של אמי. כל המשפחה של הורי נספתה בשואה, פרט לשתי בנות
דודה של אמי, שהיו אחיות והגיעו ארצה בשנת 6291 וחיו בכפר סבא. היה להם גם אח עם
שלושה ילדים, שהגיע ארצה מאוחר יותר בשנות ה-05, וכשהם עלו ארצה התגוררה אחת
הבנות אצל אמא שלי בבית.
לא היינו דתיים אבל לאבי, שהיה כהן, היה תפקיד בבית הכנסת, כיוון שלברכת כוהנים
דרושים שני כוהנים לפחות. בקדימה גרו שלושה כוהנים, שני אחים ואבי. אחד מהכוהנים
היה דתי וכל שבת בא להתפלל בבית הכנסת. השני היה ׳מחפף, פעם בא ופעם לא. אבא,
שעבד קשה כל השבוע, היה ישן הרבה בשבת בבוקר ולא הלך לבית הכנסת אלא בחגים.
אבל אם חסר שם אחד הכוהנים, היו דופקים אצלנו בדלת בשבת בבוקר ומעירים את אבא
שלי, ״צלאל, )זה היה כינויו( קום דאוונף כלומר ״בוא לבית הכנסת״. הוא היה מתלבש
והולך, עולה על הדוכן ומברך. וביידיש הם היו אומרים ״אר גייט דוכנאף, עולה על הדוכן.
בתקופה שהיתה לנו משאית היינו נוסעים בשבת לבקר את
בני הדודים בכפר סבא או ברמתיים. כשהייתי קטן, עוד לפני
שנולד אהוד, היינו נוסעים לשם בעגלה עם צמד הפרידות
שלנו. כשהייתי בן 9 קיבלנו את המשאית. אמנם לא שמרנו
שבת, אבל כשרצינו לבקר את המשפחה בשבת היה אבי מעמיד
את המשאית ביום שישי הרחק מהבית, כדי שלא נבייש אנשים
ולא נעבור על יד בית הכנסת בנסיעה. כולנו נהגנו ללכת ברגל
עד המשאית, ומשם נסענו.
בין זיכרונות ילדותי אני זוכר את תקופת הפדאיון, לפני שנת
0591, לפני שהייתי בתיכון. היו פדאיונים חודרים לקדימה,
לא בשביל להרוג, אלא כדי לגנוב פרות מהרפתות. לפעמים
גם היו נכנסים לאיזשהו בית. הרפתנים נאלצו לשמור בלילות,
כל אחד ברפת הפרטית שלו. לאחר שהותשו מכך, הוחלט
לבנות רפת מרכזית במרכז הכפר ולשמור שם בתורנות. בערב
היה כל רפתן מביא את שלוש-ארבע הפרות שלו לשם, ובבוקר
היו לוקחים אותן הביתה לחליבה, הזנה וכוי.
לנו לא היו פרות, אבל התקופה בכל זאת השפיעה עלינו.
המשק שלנו היה קיצוני בכפר. אמא שלי פחדה, בעוד שאבא
התנהג כאילו אין איום כלל. היה לנו ״אמצעי לחימה״ בבית:
לא אקדח או רובה, אלא רימון יד ובעזרתו חשב אבי להתגונן.
לילה אחד ביקרו אצלנו על המרפסת הסגורה פדאיונים. הם
בשנת 3391
20
