במעגל הקרוב
סיפור משמעותי על הקשר בינינו כאחים התרחש כאשר אהוד היה בן 31 או 41 ואני הייתי
בקורס טיס, לקראת סיום הקורס. בשנת 5591, לטוס היה אז משהו מיוחד! אהוד היה
מאוד גאה בי, וכך גם אבי. אמי, לעומת זאת, היתה חרדה ומודאגת. בימים ההם לא דיברו
על השירות הצבאי כמו היום, והמבוגרים ידעו רק מה שבניהם סיפרו להם. ופתאום אני
בקורס טיס ו... היא היתה ממש במצב לא טוב מהעניין הזה. אני בטוח שגם היא היתה
גאה בי, אבל החרדה העמידה בצל את גאוותה.
יום אחד באתי הביתה, ואהוד תפס אותי בצד ואמר: ״יוסי, תדע לך שבבית הגיעו מים עד
נפש. אמא במצב חמור וזה גורם להרבה מאוד דין ודברים עם אבא. המצב בבית לא טוב!״
כל זה כמובן בגלל הדאגה של אמא מהיותי בקורס הטיס.
לא ידעתי מה לעשות, אבל עד היום אני שמח ומעריך את העובדה שאהוד הכניס אותי
לתמונה. ברור שהוא רצה שאסיים את קורס הטיס, והוא לא רצה להכאיב לי, אבל הוא
חי בבית והיה עד למה שקורה.
מאז, כדי שבבית יחזור השקט על כנו, לקראת היציאה הביתה לחופשת שבת הייתי מוריד
את הכותפות של קורס טיס. מה שהשתמע היה שאני כבר לא בקורס.
אחרי כמה חודשים החליטו חברי בקורס שבלתי אפשרי שאהיה חצוי כך. בלי לשאול אותי
הם סיפרו על המצב למפקד בית הספר והוא, ללא ידיעתי, הזמין את עצמו אל הורי בנתניה.
הוא בא אליהם הביתה ואיכשהו גרם לזה שאוכל לבוא הביתה עם הכותפות. זה וודאי לא
היה פשוט כל כך. בכל אופן, סיימתי בהצלחה את הקורס.
לזה קשור בזיכרוני סיפור אחר, שהתרחש עשרים שנה יותר מאוחר. הייתי אז מפקד בית
הספר לטיסה, ושרתו תחת פיקודי מדריך אחד, סרן שהיה טייס פאנטום וחניך אחד, אחיו,
שעוד כמה חודשים עמד לסיים את הקורס כטייס קרב. קבלתי יום אחד מכתב, שאני שומר
בביתי עד היום, וחתומה על המכתב אישה: בעלה הוא מהנדס טיסה באל על, חלק מצוות
האוויר של המטוס, ומי כמוני יודע ושמע על החטיפות והסכנות, כך שהיא חיה במתח אדיר.
יש לה בן שהוא טייס פאנטום, ועכשיו הבן השני גם הוא הולך להיות טייס קרב. ״אני לא
מסוגלת לשאת את הדבר הזה״, כתבה לי, ״אני יורדת מדעתי. ואני פונה אליך בבקשה, בוא
תעזור לי, כמפקד בית הספר, תסב את בני הצעיר למגמת מטוסי תובלה״.
גם אם הייתי מסכים איתה, לא הייתי מסוגל לעשות דבר כזה - לא אתית ולא פיקודית.
ידעתי מה אעשה: בלי ידיעת האחים, הרמתי טלפון אל ההורים, זימנתי את עצמי אליהם
הביתה והחזרתי את הדברים למסלולם. בסופו של דבר גם הבן השני גמר קורס טיס, ושני
האחים הם טייסי קרב.
אמא שלנו היתה, כאמור, מאוד דאגנית כלפינו. כשהיינו נערים בקדימה, והיינו רוכבים על
אופניים לפגישות חברים בנתניה, היתה מחכה לנו עד שנגיע הביתה. אבי נהג לכעוס עליה:
״בואי כבר לישון״, אבל שום דבר לא עזר. תמיד היתה יושבת ליד החלון עד שתיים בלילה,
לראות שאהוד ואני מגיעים הביתה בשלום.
אמי היתה אישה נהדרת, רצתה הכול לטובה. אבל בגלל הפרפקציוניזם שלה אהוד היה
תלמיד גרוע בבית הספר. לא יכול להיות שאהוד לא הכין את השעורים! היא היתה יושבת
עליו בצורה מוגזמת, ולא היה מי שיגיד לה להפסיק, לכן אהוד דווקא לא רצה ללמוד ועד
היום אין לו תעודת בגרות. כך אני מפרש את העניין. היא היתה פרפקציוניסטית בכל.
בהכנת הגפילטע פיש, בסידור המיטות לאורחים שבאו ללון, ובדאגה לסנדוויצ׳ים לאבא
כל בוקר, שהיו נשארים דרך אגב במשאית מתחת לכסא, כי לא היה לו זמן לאכול. כל יום
שישי, אהוד או אני, או שנינו יחד ניקינו את הקבינה של האוטו, וזרקנו את הסנדוויצ׳ים
מכל השבוע...
24
